מקס שטיינברג בנה גשר – וחשף את התהום מתחתיו – כתבה במגזין ‘ארץ אחרת’

הכתבה התפרסמה בגיליון מספר 71 של “ארץ אחרת”, תחת הכותרת “נפילתו של מקס שטיינברג ויהודי אמריקה”.

שניים מהאירועים הבולטים במבצע-מלחמה בעזה הקיץ היו מותם – בתחילת החדירה הקרקעית – של שני חיילים בודדים, שניהם אמריקאים.

הלווייתו של הראשון, שון ניסים כרמלי מטקסס, נועדה להיערך באחת-עשרה בלילה בבית העלמין הצבאי בחיפה. מטבע הדברים, מעטים הכירו את הנופל, אבל בגלל היותו אוהד מכבי חיפה בכדורסל, שלחו כמה מאוהדי הקבוצה שהכירו אותו מסרון עם בקשה מציבור האוהדים לבוא ללוויה כדי לכבד את זכרו ואת הקרבתו.

התוצאה של המסרון הזה נעשה לחלק מההיסטוריה החברתית של מדינת ישראל. המסר התגלגל בין מעגלים הולכים ומתרחבים, ובעקבותיו רבבות אנשים – מכל רחבי אזור חיפה והקריות אבל גם ממקומות רחוקים הרבה יותר – זרמו אל בית הקברות. למרות השעה המאוחרת, למרות הפקקים הגדולים, למרות שלא הכירו את הנופל, למעלה מ-20,000 בני אדם השתתפו בלוויה, שנערכה לאחר חצות, בעוד אלפים רבים נבלמו בדרכם אליה ונאלצו לחזור על עקבותיהם.

ההלוויה התקיימה בלילה שבין 21 ו-22 ביולי, וכלי התקשורת דיווחו עליה בהרחבה. האירוע ריגש את כל המדינה, וסימל את התחושה שהמערכה נגד חמאס היא מלחמת מגן, וככזו היא זכתה לתמיכה גורפת של הציבור היהודי הישראלי – ובמונחים פוליטיים, “תמיכה מקיר אל קיר”.

על רקע זה קל להבין איך האירוע העוקב והדומה מאוד – הלווייתו של חייל בודד אחר, מקס שטיינברג מלוס אנג’לס – עורר תגובה דומה. הפעם היה מדובר בלוויה שנערכה בשעות היום, יום רביעי 23 ביולי, בהר הרצל בירושלים. הוריו ואחיו של מקס, שהלוויית יקירם היתה ביקורם הראשון בישראל, נדהמו מבואם של יותר מ-30,000 אזרחים וחיילים ללוויה. האלפים האלה, מכל גוני הקשת הישראלית, נהרו ובאו, שוב בתגובה לקריאה ברשתות החברתיות, לחלוק כבוד אחרון לאדם אשר בעיניהם הקריב את נפשו למענם, בלי שהיה חייב לעשות זאת.

הארכתי בתיאור העובדות האלה מפני שבלעדיהן אין כל דרך להבין את משמעות מה שהתרחש בעקבות זאת. הציבור הישראלי מגלה רגישות רבה בכל מה שקשור לחיילי צה”ל שנפלו בקרב, אבל בכל המלחמות לא היתה תופעה דומה לזו של הלוויית שני החיילים הבודדים. מבחינה טכנית, ההסבר נעוץ בהתפתחותן של הרשתות החברתיות, אבל מהותה של התופעה יונקת משורשים הרבה יותר עמוקים – שורשים שעד שלא נחשפו באקראי, היה ניתן להתכחש לקיומם בעידן המצטייר כפוסט-ציוני, או לפחות להמעיט בחשיבותם.

זהו הפן הישראלי של מותם והלווייתם של מקס שטיינברג ושון ניסים כרמלי. כנהוג אצלנו, וכחלק מהדחף “לחזור לשגרה”, אנשים כבר שכחו את הפרשה של שני החיילים הבודדים ואת הלוויותיהם ההמוניות, אבל היא תיזכר היטב ביום הזיכרון הבא וגם, אני מעז לומר, בימי זיכרון רבים אל תוך העתיד. ואולם בה בעת ממש התפתחה בצדו האחר של האוקיינוס פרשה הנגזרת מהפרשה הזאת, והיא הסערה שהתעוררה בארצות הברית בעקבות מותו של מקס שטיינברג.

כבר ביום שלישי 22 ביולי, יום לפני הלווייתו, הופיעה ב-Slate, מגזין ווירטואלי ומכובד, כתבה פרי עטה של אליסון בנדיקט, עורכת בכירה של המגזין. תחת הכותרת “סולידריות עם ישראל”, ותחת כותרת המשנה “מסע ‘תגלית’ שכנע אמריקאי בעל עברית צולעת שהוא מוכן למות בעד מדינה אחרת”, הציגה בנדיקט את התזה האומרת שעם הגורמים הרבים שהביאו למותו של מקס, וכוללים את “המנהיגים של שני הצדדים ששמו אותו בעזה, וכל המנהיגים העומדים מאחורי כל המלחמות בין ישראל לפלסטינים”, נמנה גם ארגון “תגלית”.

הכתבה של בנדיקט דנה ב”תגלית”, בטייקונים המממנים את הארגון ובהשפעתו על הצעירים המצטרפים למסעות שהוא מארגן. כיאה לכתבת מקצועית, בנדיקט בנתה את הכתבה בתבונה, והביאה אותה לשיא רטורי ורגשי בפסקה האחרונה:

מה גורם לצעיר אמריקאי שהעברית שלו צולעת והוא חסר קשר למדינת ישראל להחליט פתאום שהוא מוכן לעשות את ההקרבה הזאת? אולי מקס היה תועה במיוחד, או נוח במיוחד לקבל השפעה, או אולי הוא פשוט ביקש לעשות משהו טוב והחוויה שלו ב”תגלית” שכנעה אותו שלבישת מדי צה”ל ואחיזה ברובה הן הדרך לעשות זאת. ששירות בשביל העם היהודי, והגנה עליו, הם הדבר המוסרי לעשות, ושהדרך המיטבית לבצע זאת היא ללכת וללחום למען המדינה היהודית. מסתבר שאין זה קשה לשכנע אנשים צעירים להסתכל על העולם בדרך מאוד מסוימת, וש”תגלית” טובה מאוד בשכנוע כזה. אתם מוציאים מאות מיליוני דולרים להביא יהודים צעירים להאמין שיש להם זיקה עמוקה למדינה הזקוקה באופן נואש לתמיכתם? זה מה שאתם מקבלים.

דומה שאף קורא לא יופתע ללמוד שהכתבה הזאת הציתה סערה גדולה בקהילה היהודית באמריקה. למעשה, היה ניתן לראות את הכתבה עצמה בתור “הפרשה הנגזרת” שתיארתי כצומחת מפרשת מותם של החיילים וקבורתם. עם זאת, לפחות לעניות דעתי, לכנות את הכתבה ואת הוויכוח סביבה בתור “פרשה”, גם אם זה נכון מבחינה טכנית, היא טעות חמורה שמחמיצה את עיקר החשיבות והמשמעות הן של הכתבה עצמה והן של הסערה שהיא הציתה.
ראשית, כמה עובדות נוספות: כאמור, הכתבה הופיעה באתר של המגזין ב-22 ביולי, עוד לפני שמקס נקבר, ועניין זה לבדו עורר תגובות רבות. כתבות נגדיות וטוקבקים בבלוגים מחו נגד קהות החושים של בנדיקט, ושפלותה המוסרית (לדעת רבים), ומתחו ביקורת על כך שעוד לפני שנקבר, ראתה הכותבת ממרום מושבה בניו יורק מקום להעליב את המנוח, להציג אותו בצורה שלילית מכל הבחינות וללעוג לו על מעשיו ועל אובדן חייו למען מטרה מפוקפקת.
קשה – למעשה, בלתי אפשרי – לחלוק על הביקורת הזאת. ולכן אין בכוונתי להיתפס לאספקט הזה, מפני שבכך נחמיץ את העיקר. רק למען הסדר הטוב, ומאחר שציטטתי את דבריה של בנדיקט בגנותו של מקס, אביא גם את דבריה של אמו, כפי שהובאו בדיווח של רשת אן-בי-סי על הלוויה: “למקס היה קשר מדהים עם האנשים, החוויה היתה מעבר לכל מה שהוא היה מסוגל לדמיין באופן אישי”, היא סיפרה על המסע שלו ב”תגלית”. “כאן בלוס אנג’לס היו לו אתגרים לגבי מה הוא רצה לעשות ואיך הוא יקדיש את זמנו, וכאשר הוא נסע לישראל הוא ראה הזדמנות להתחבר עם מקום שקיבל אותו בברכה”.

רבות מהתגובות דשו ודשדשו באלמנטים האישיים. היו שתקפו את בנדיקט באופן אישי, והיו שהגנו על מקס באופן אישי. והיו גם מי שפסלו את הכתבה של בנדיקט בגלל העיתוי האומלל שלה, או בגלל הנימה המתנשאת והמזלזלת שנקטה כלפי מקס באופן אישי, כאילו היתה מסוגלת לרדת לשורשי נשמתו (המבולבלת לדעתה) בצורה טובה יותר מזו של אמו.

אבל היו גם כאלה (ולא מעטים) שלא התרכזו באספקטים המשניים הללו, אלא טיפלו בתוכן של דברי בנדיקט. הביקורות האלה לא היו אחידות, ובאו ממקומות שונים של הקשת הפוליטית: היו כותבים שבאו ממה שאנחנו הישראלים קוראים “שמאל המפה”, ומה שהאמריקאים מכנים “ליברלים” או (אורוול, איפה אתה?) “פרוגרסיבים”. לדעתם, בנדיקט צדקה בעיקרי דבריה, למרות שהיתה רפה מדי, או דיברה בעידון-יתר. הלא היא הזכירה את ה”ציונות” רק פעם אחת, אבל לזכותה נאמר שלפחות היא הציגה “מנה בריאה של ציניות ביחס ל’אינדוקטרינציה’ של הצעירים שעוברים דרך ‘תגלית'”.

לעומתם, רוב המבקרים באו “מצד ימין” (להערכתי הם היו הרוב המוחלט, אבל התרשמות מגוגל אינה הוכחה, וגם אם היא נכונה, היא מתייחסת למדגם מעוות של כותבי המאמרים והבלוגים), והם היו הרבה יותר נרגזים. מקצתם נתקעו ברמה של טיעונים רגשניים, אבל אחרים חדרו הרבה יותר לעומק.

אני נמנע מלצטט חלקים מהדיון שהתנהל במשך ימים אחדים (מי שמעוניין, יכול לחשוף אותו ולנבור בו במשך שעות). השאלה איננה מי כתב טוב יותר ומי העלה טיעונים משכנעים יותר. חשיבותה של הפרשה המדוברת אינה בפרטיה, אלא בכך שהכתבה ב-Slate, שנכתבה בעצמה מתוך דחף רגשי בלתי נשלט, חשפה באחת את גודלו ועומקו של קו השבר בינינו לבינם, ובינם לבין עצמם.

“אנחנו” זה העם היושב בציון. היהודים תושבי מדינת ישראל, שכפי שצוין קודם, התלכדו באופן נדיר וספונטני מול מה שנתפש כאיום ישיר של אויב ברברי, המוּנע אך ורק על ידי רצון לטבוח ביהודים. “הם” זה יהדות אמריקה, אשר בראשית המאה העשרים ואחת אינה חושבת ומרגישה ומגיבה כפי שהיתה נוהגת לעשות במאה העשרים, בעיקר בכל הקשור בישראל, בצה”ל ובאיומים על מדינת ישראל.
ואולם בתוך יהדות ארצות הברית קיים עוד שבר. זהו השבר בין מי שמגיבים כפי שיהודים בגולה נהגו להגיב בכל מקום ובכל זמן להתקפות על יהודים אחרים (והם עדיין הרוב, אבל שיעורם הולך ופוחת ככל שיורדים במדרג הגילים) לבין אלה שמגיבים בצורה אחרת לגמרי. תגובותיהם של האחרונים עשויות לקבל את ההגדרות “פוסט-מודרניות”, “פוסט-ציוניות”, “אובייקטיביות”, “הומניטריות” או כל כינוי אופנתי אחר. מה שברור הוא שהן אינן נובעות מהזדהות עם העם היהודי ועם יהודים באשר הם, שלא לדבר על המדינה היהודית, ציונות וכו’.

מקס שטיינברג נפל כאילו במקרה על מין מתג שחשף באחת את השבר הזה, אשר בימים כתיקונם כמעט כולם, מכל קשת הדעות והכיוונים, עושים יד אחת לטשטש או אפילו להתכחש לקיומו. רק צירוף מקרים נדיר של מלחמת מגן נגד פלסטינים, חייל בודד אמריקאי שנהרג, ולוויה המונית בירושלים יכול ליצור את המציאות המיוחדת שבה האמת הפשוטה והמחרידה התגלתה והתבלטה – תודה לך אליסון בנדיקט על תרומתך לניתוב התודעה והרגשות ברגע ההוא – אבל מיד לאחר מכן, עם שוך הסערה הרגשית, האמת נעלמה שוב מהעין.

בארצות הברית, היהודים עדיין יכולים להאמין כי אין צורך להתמודד עם המציאות כפי שהיא ולהסתכל באמת בעיניים. זו הסיבה שרוב יהודי ארצות הברית יכולים להמשיך במימוש המשימה המרכזית בחייהם, שהיא להתקדם באופן אישי וכציבור, ולהתברג בצמרת החברתית/כלכלית/תרבותית של מדינתם שלהם. ואם התנהגותה, או אף קיומה, של המדינה היהודית מפריעים למימוש המטרה הזאת, יש “לשקול מחדש” את מהות הקשר עם המדינה הזאת ועם תושביה, ואת מהות הזיקה האתנית-תרבותית (הקשר הדתי ממילא לא קיים כבר) איתה.

רמת ההפרעה של המדינה היהודית בחיי רוב יהודי אמריקה נמוכה למדי, מלבד בהזדמנויות מיוחדות כמו מלחמות ומבצעים צבאיים. אך מה נאמר על אירופה, ששם המציאות היהודית הכללית, היומיומית, כבר חמורה לאין שיעור, והאמת על אודות מצבם של היהודים ועל שרידותם גלויה יותר ויותר?

באירופה של היום, ולמעשה זה מספר שנים, כל יהודי כמעט צריך לבחור אם להגיב לעוינות ההולכת וגוברת סביבו באמצעות חיזוק הזהות היהודית שלו או החלשתה. אם הוא בוחר באפשרות הראשונה, הוא יעתיק את מקום מושבו אל קהילה יהודית מבוססת יותר, במדינתו או במדינה שכנה, יתחבר למוסדות ולארגונים ולפעילויות יהודיים, ואף יעשה פעיל בהם.

אם הוא בוחר לדלל את זהותו היהודית, להחביא אותה, וכך לחמוק מהעוינות הכוללת ומהביקורת הבלתי פוסקת על ישראל, הוא יעשה ההפך: הוא יתרחק מהקהילה היהודית ומחברים יהודים, הן במובן הגיאוגרפי והן במובן החברתי והתרבותי. הוא ייכנס לארון וישקע עמוק בתוכו ויקווה שבכך הוא יצליח הן לא להסתבך והן להתקדם באופן אישי, מקצועי וחברתי.

האפשרויות האלה אינן חדשות. הן היו קיימות כל העידן המודרני וכנראה אף קודם לכן. באשר לברירת ההיטמעות, נכון שהיא לא ממש עזרה מול היטלר וסטלין, אבל אלה היו מקרים קיצוניים – ובמקרים האלה גם האפשרות האחרת, של היצמדות לזהות היהודית, הובילה אל תאי הגזים ואל כיתת היורים…

במדינת ישראל, הן בחוגי השלטון והן בציבור הרחב, יש מעט מאוד הבנה בתהליכים המואצים הללו המתרחשים הן באירופה והן בארצות הברית. פרשה כמו זו שהתרגשה סביב מקס שטיינברג עוברת בדרך כלל ללא ידיעתו של הציבור הישראלי, ואף אם היא הובאה לידיעתו, הוא לא מבין אותה, והיא גם לא ממש מעניינת אותו. באשר לאירופה, ככל שעוצמת העוינות גוברת, המודעות של הציבור הישראלי עולה, אבל לא רמת ההבנה, ובוודאי לא רמת העניין.

במובן מסוים, זוהי המסקנה הקשה והעגומה ביותר של פרשת מקס שטיינברג. לא רק ששמו, חייו ומותו מסמלים דברים שונים באופן קוטבי בישראל ובארצות הברית, אלא שרובם המכריע של היהודים בשתי המדינות אינם מודעים לכך שהשם מקס שטיינברג אומר משהו שונה לגמרי לכל אחת משתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *