פריצה בכמה חזיתות – אבל בעיקר באג”ח

עוד בשבוע החולף התרחשו מספר פריצות חשובות בשווקים פיננסיים שונים. בלטה ביניהם הנפילה בדולר, שהיתה אמנם אירוע כלל-עולמי אבל התרחשה בעוצמה חריגה דווקא אצלנו. בהחלט מתקבל על הדעת שדיבורים לא-אחראים של קרנית פלוג (מנהלת מחלקת המחקר בבנק ישראל) ו/או גורמים בכירים אחרים בבנק המרכזי, על אודות הסיכוי/ צורך לסגת בהדרגה מתוכנית רכישות הדולרים וההתערבות בשוק המט”ח, הם שהלהיטו את הסוחרים הזרים והקפיץ את השקל. בכל מקרה, ברור – מעצם העובדה שהשקל עלה גם נגד האירו – שעליית השקל חרגה מעבר למה שהתבקש מירידת הדולר בעולם. 

בהקשר זה, יש לציין בקצרה כמה נקודות. מבחינת המשק הישראלי, לא ייתכן שהשקל יעלה. היטיב לבטא זאת הנגיד עצמו, שהסביר בהופעה פומבית השבוע כי במצב של מיתון עולמי שאת סופו טרם רואים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שקל חזק. במאמר מוסגר, נציין גם שחבל שהוא מדבר ככה עכשיו ולא לפני שנה ויותר, וגם את האירוניה של המרחק אותו נסע סטנלי מהדוגמא הנוקשה של אי-התערבות וההישענות על כוחות השוק – אבל זה חלב שנשפך.  

היום הוא כנראה הפנים שאסור לתת לערך השקל לעלות, ובמידת האפשר צריכים לגרום לו לרדת. מי שמקבל אמת מקרו-כלכלית זו יבין שכל קשקושי האנליסטים הפיננסיים על כך שההתערבות תיפסק ואף צריכה להיפסק הם דברי הבל. תודה לאל שב-2009 הגיע גם בנק ישראל להבנה שישנם צרכים קיומיים – רווחיות הייצוא – ולעומתם מותרות אידיאולוגיות כגון לתת לשווקים לפעול באופן חופשי.  ולבסוף, אשאל בתמיהה איזו הצדקה יש לשקל לעלות מול המטבעות המרכזיים? 

השאלה הזאת אינה תמימה. אני מודע היטב שמבחינה כלכלית ההגיון הוא ברור – תנאי הסחר פועלים לטובתנו, הגירעון המסחרי הצטמצם במידה רבה ויש לנו עדיין, ולמרות הכל, עודף במאזן התשלומים. יתרה מזאת, עדיין קיים זרם חיובי של השקעות. אבל כל זה מתעלם מהמציאות הפוליטית והגיאו-פוליטית, שמתקדרת והולכת. אבל בינתיים יש יותר קונים לשקל מאשר מוכרים, והאנליסטים אינם מעוניינים לקחת בחשבון, מסיבות שונות את הנושאים הלא-כלכליים. גם זה ישתנה, ואז יברכו כולם את בנק ישראל על צבר הדולרים הגדול… 

נחזור לזירה העולמית. מבין כל התופעות המתרחשות – ירידת הדולר, עליית הנפט, הזינוק בבורסות והזחילה כלפי מעלה של הזהב – החשוב ביותר, ללא מתחרה בכלל, הוא הירידה במחירי האג”ח הממשלתי לטווח ארוך והעליה בתשואות. זוהי תופעה שמקורה בארה”ב הגוררת איתה את כל שוק האג”ח הממשלתי בעולם, מאחר ואג”ח הטרז’יורי האמריקאי הוא קנה המידה שמולו כל האחרים נמדדים. 

הסיבה לירידה החדה במחירי האג”ח נתונה לפרשנויות שונות מאוד. היא יכולה לבשר תפנית כלכלית, כפי שקורה בכל מחזור כלכלי – והאופטימיסטים, המאמינים ב’שתילים הירוקים’ ובלבלוב המשק אכן טוענים שזה מה שקורה. היא יכולה להיגרם גם מהכמות האדירה של הנפקות המתוכננת ומתבצעת כבר, בארה”ב ובמדינות אחרות, כלומר בצורך לממן את  הגירעונות התקציביים האדירים. במקרה זה, ההיצע פשוט גובר על הביקוש, או אפשר לומר שהמשקיעים לא מוכנים לממן את הגירעון אלא במחיר גבוה יותר להון שהם מלווים לממשלות. והיא יכולה לרמז על התערערות האמון בדולר ובמשק האמריקני – וזהו תסריט האימים שכולם מפחדים ממנו. 

מוקדם לשפוט, אבל בהחלט כדאי לעקוב בדאגה. מבחינה טכנית, היעד הראשון הוא רמת תשואה של 4.60% לאג”ח ל-30 שנה, יעד שהוא כבר קרוב למדי (אתמול והיום המסחר מתנהל סביב 4.50). אבל בהחלט תיתכן עליית תשואות (קרי ירידת מחירים) מעבר לרמה זו – שגם היא לא יכולה להיחשב גבוהה במונחים היסטוריים. הבעיה היא שבתנאי דפלציה ומיתון כבד, זה לא מה שאמור לקרות. ובמצב שבו הבנק המרכזי הכריז על כוונתו לרכוש אג”ח ממשלתי לטווח ארוך, כאמצעי להזרים כספים למשק ולהוריד את הריבית לטווח הארוך, זה בוודאי לא מה שאמור היה לקרות. אבל זה קורה, ובגדול, וזה לא טוב. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

33 − 30 =

*