מתכוננים לקרב הלא נכון עם הנשק הלא נכון

הניגונים האופטימיים בפי המקהלה הממסדית, על סוף המשבר והצמיחה שמתקרבת – אינם במקומם, לדעתי. אבל דווקא אם הם מוצדקים, ישראל עומדת בפני איום אינפלציוני מתוצרת בית, ונערכת לקראתה בדרך שגויה ומזיקה. [מצטער, אבל זה מאמר ארוך שחייבים לקרוא עד הסוף].

אמש סעדתי עם נציגי אחת מחברות הדירוג הבינלאומיים, המבקרים בארץ ונפגשים עם הצמרת הכלכלית. המסר העיקרי שהם קולטים מבני-שיחם הישראלים הוא שכלכלת ישראל (כמו גם כלכלת העולם) נמצאת על תוואי של התאוששות. גם אם ההתאוששות בעולם המפותח תהיה איטית, אצלנו היא תאפשר חזרה לצמיחה בשנה הבאה, ואולי גם ברמה של מעל 2%.

נאמר להם כי בכל מקרה, הפעילות הכלכלית אצלנו כבר מתחילה להתאושש, ואיתה גם גביית המיסים, כך שלא תהיה שום בעיה לעמוד ביעדי התקציב בשנה הנוכחית כמו גם בשנה הבאה – ובעצם יש לצפות בביטחה לרמת גירעון מתחת לרמה שנצפתה בתקציב.

לצורך הדיון, נישאר במסגרת התוואי הזה (אישית אינני מאמין שהמשבר נגמר או שהעולם חוזר לעצמו בכזאת קלות ומהירות, וממילא שישראל יכולה לנשום לרווחה – אבל נשאיר כל זה בצד). אם התסריט האופטימי הוא  הנכון, הרי שהבעיה המיידית העומדת בפני המשק היא של רמת אינפלציה עולה. מסקנה זו ברורה לכולם, החל מבנק ישראל, עובר באוצר וכלה בכלכלנים העצמאיים.

כך, לדוגמא, דווח ששלמה מעוז, מאקסלנס נשואה, דיבר אתמול בכנס כלשהו על האיום האינפלציוני. הוא צופה שמחירי הנפט ימשיכו לעלות, וממילא הוא מצפה לאינפלציה ‘חיצונית’, יחד עם המשך עליית מחירי השכירות (ואולי גם הדירות עצמן), וממילא לאינפלציה מקומית. בעקבות הזעזוע שנגרם למערכת הממסדית על ידי המדד האחרון, שעלה ב-0.9% במקום 0.3% כפי שציפו קודם, מתגבש מהר מאוד קונצנזוס חדש על אודות חומרת האיום האינפלציוני.

זיהוי הבעיה מוביל גם להגדרת התגובה הצפויה/ רצויה של המדיניות הכלכלית, ובעיקר של המדיניות המונטרית. תגובה זו תהיה א) לסיים את המדיניות הבלתי-קונבנציונאלית, כלומר את רכישת האג”ח הממשלתי ע”י בנק ישראל וגם את ההתערבות הממושכת בשוק המט”ח, וגם ב) לחזור למדיניות מונטרית מסורתית, בדמות העלאת הריבית.

מכלול הצעדים הללו יביא להעלאת הריבית הן לטווח קצר (ישירות על ידי בנק ישראל) והן לטווח ארוך (באופן עקיף, על ידי הפסקת הרכישות). עליית הריבית תביא בעקבותיה להתחזקות השקל, וזו תיתמך בהסרת ההתערבות והרכישות של מט”ח. ייסוף השקל הוא בוודאי גורם דיס-אינפליוני, אבל גם העלאת הריבית אמורה לפעול כגורם ממתן ברמה המשקית, וממילא להפחתת לחצים אינפלציוניים.

תוואי התפתחות לפי התסריט הזה הופך מהר מאוד למוסכמה חדשה, המקיפה את מה שקורה עכשיו, מה צפוי לקרות, מה צריכה להיות ותהיה התגובה להתפתחויות אלה, ומה תהיינה התוצאות של תגובות אלה.

אבל…

אני שמח למצוא את עצמי מחוץ למוסכמה, וחולק על כל שלב שבה. באשר להנחות היסוד – שההתאוששות הגיעה והמשבר חלף – כבר ציינתי שאין דעתי נוחה מהן, אבל נקבל אותן כבסיס לדיון זה. בהעדר התאוששות, לא יהיה המשך לעליית מחיר הנפט, אבל גם על זה נדלג, מפני שהנושא המרכזי הוא מה שקורה במשק המקומי.

אין כל ספק, לאור נתוני המדד המקיפים לא רק בחודש האחרון אלא בחצי השנה האחרונה, שיש בעיה בתחום מחירי הדיור. כידוע, אצלנו מרכיב הדיור במדד הכללי – בהיקף של 21% – משקף את מחירי השכירות. ידוע גם שהרוב המכריע של חוזי שכירות עברו להיות נקובים בשקלים, כך שהבעיה הישנה של השפעת שער החליפין על מחירים אלה חלפה מהעולם במידה רבה.

מה שנשאר הוא ענין של כלכלה קלאסית – חוסר איזון בין ההיצע המוגבל לבין הביקוש הגובר. ומה שהופך בעיה זו לחריפה במיוחד היא העובדה שבטווח הקצר – שבמקרה דנן משתרע על 18-24 חודשים – כלל לא ניתן להגדיל את ההיצע. מלאי הדירות לשכירות מוגבל מאוד, ואין מאגר עולמי שניתן לייבא. לו היה ניתן להעביר את עודפי הדיור של מיאמי ופניקס אריזונה לגוש דן, היינו פותרים מספר בעיות בבת אחת – אבל זה לא ניתן. ההיצע נוקשה כמעט לחלוטין, במלוא מובן המונח מספרי הלימוד של מיקרו-כלכלה.

מול מציאות זו, העלאת שער הריבית היא פתרון דומה לכוסות רוח למת. הריבית היא תמיד כלי נשק חד ובלתי ממוקד, אבל כאשר מדובר בלחצי מחירים ממוקדים, הכלי הזה חסר תועלת. כל מה שהוא ישיג זה העלאת שער השקל והעמקת הפגיעה בייצוא. זה יתרום להגדלת מספר המפוטרים ואולי בכך יוקטן במשהו הביקוש לדירות (המפוטרים יחזרו לגור עם ההורים) – אבל לא מעבר לכך.

מעניין וגם אירוני שהדוגמא האחרת של חוסר תועלת בשימוש בכלי הריבית מול אינפלציה ממוקדת היא כאשר דובר בעליית מחירי הנפט, או מחירי סחורות בכלל. במקרים כאלה, הנשק אינו מסוגל לפגוע במטרה, ורק על ידי גרימת נזק סביבתי קשה ביותר (collateral damage) יוכל לרשום הצלחה כלשהי.

מהי אם כן הגישה הנכונה לטיפול בבעיה האמיתית מאוד של חוסר האיזון בשוק הדיור, היוצרת עליית מחירי הדירות/ השכירות? התשובה המתבקשת היא שבעיה בצד ההיצע דורשת פתרון בצד ההיצע – ולא פתרון בצד הביקוש, כפי שאמורה העלאת הריבית לספק.

פתרון בצד ההיצע הוא הגדלת היצע ומלאי הדירות. זה יושג על ידי בניית דירות. לכן צעדי המדיניות שיש לנקוט הם בכיוון של עידוד בניית דירות. דרך אחת לעשות זאת היא שמר נתניהו יגשים את שאיפתו להסיר חסמים ביורוקרטיים המסרבלים, מייקרים ואף מונעים כליל את בניית הדירות החסרות. זוהי שאיפה נכונה וראויה, והלוואי שהוא יצליח להגשימה – אבל מאחר וקיים ספק (גדול?) לגבי היכולת שלו לספק את הסחורה בענין זה, אי אפשר להסתפק בגישה זו.

גישה אחרת, שהיא מוקצה מחמת מיאוס בעיני נתניהו ופישר וכל צמרת האוצר, מפני שהיא נוגדת את עקרונותיהם לגבי התערבות, סיבסוד ושאר התועבות של דת השוק החופשי בה הם דוגלים, היא לחזור לשיטות הישנות, המנוסות והמאוסות של ממשלות ישראל בעידן הטרום-שוק-חופשי.

הכוונה היא למתן עידוד, תימרוץ, סיבסוד, הטבות, ו/או כל מילת גנאי אחר, לקבלנים כדי שהם יתחילו לבנות הרבה דירות כמה שיותר מהר. יש דרכים רבות לבצע זאת; כולן סותרות את דוגמות האוצר ובנק ישראל וקרן המטבע וקונצנזוס וושינגטון – אבל ביכולתן להשיג את התוצאה המבוקשת.

אין כל סיכוי שקובעי המדיניות הנוכחיים יפעלו בכיוון זה – עד שאלה ישנו את דעתם מן הקצה אל הקצה. זה יתאפשר רק במצב משברי או קיצוני. אם הצפי החדש לגבי צמיחה ואינפלציה יתברר כנכון, והתגובה של המדיניות תהיה גם היא בהתאם לצפי, אזי נוכל להתדרדר די מהר למצב משברי, שבו לא תהיה ברירה אלא לזרוק את הדוגמות מבעד לחלון ולנקוט בצעדי מדיניות שאך לפני זמן קצר היו בגדר של ‘לא יעלה על הדעת’, ואף של ‘ייהרג ובל יעבור’. כמו, לדוגמא, התערבות בשוק המט”ח אצל סטנלי פישר, לפני מארס 2008, וכמו הזרמת כספי ממשלה לבנקים מסחריים בממשל בוש, לפני אוגוסט 2008.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *