מה יעשה הדור שלא ידע מיתון במשבר הבא?

השמיניסטים של שנת הלימודים תשע"ז, תלמידי התיכון שיסיימו את לימודיהם בקיץ הקרוב, מייצגים תופעה חסרת תקדים בחברה הישראלית: הם יהיו השנתון הראשון שיסיים תיכון בלי שעבר משבר כלכלי ובלי שחווה מיתון ומחסור מאז בוגריו עמדו על דעתם.

זוהי אמירה מכלילה, מרחיבה ולכאורה מוגזמת, אבל בבסיסה היא נכונה ומדויקת. ילידי ישראל משנתון 1999-2000 הם הסנונית הראשונה של דור שהכיר רק הצלחה ושגשוג. על היפר-אינפלציה, קריסת מערכת הבנקאות, אבטלה גבוהה ומחסור במטבע חוץ הם אולי קראו בספרי ההיסטוריה. "מס נסיעות" הוא מונח בלתי נתפס לחלוטין מבחינתם.

אמנם נכון, בשנות חייהם הראשונות עברה המדינה טראומה נוראית, בדמות האינתיפאדה השנייה, שגרמה בפן הכלכלי שלה, לצד מיתון עולמי ומשבר עמוק בהיי-טק, למיתון הארוך והקשה ביותר בתולדותיה. הכלכלה הישראלית ספגה אז עשרה רבעונים רצופים של התכווצות בתמ"ג, כלומר בפעילות הכלכלית. האבטלה ופשיטות הרגל גאו, האינפלציה, הריבית והגירעון התקציבי נסקו, והבורסה ומצב הרוח הלאומי הידרדרו לשפל המדרגה.

קשה להאמין, אבל אותו מיתון ארוך – שהיה אז החמור ביותר שחוותה כלכלה מפותחת כלשהי מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת – נמחק מההיסטוריה. מי שיבדוק היום את נתוני התמ"ג לא ימצא את אותם עשרה רבעונים של התכווצות. הירידה בתמ"ג הצטמצמה לשנה קלנדרית אחת, וגם ירידה זו מינורית למדי.

המחיקה המדהימה הזאת איננה מזימה ממשלתית, אלא היא נובעת משינוי המתודולוגיה של חישוב התמ"ג, שגובש על ידי גורמים גלובליים והוכנס ב-2009 בתוך החלה רטרואקטיבית. שיטת החישוב החדשה נותנת משקל כבד יותר לתחומי המידע והשירותים, ובראשם ההיי-טק, ומובן מאליו שישראל הייתה בין הנהנות העיקריות מכך. אך גם אם את הנתונים ניתן לשנות, את הזיכרונות של כל מי שחווה אותן שנים קשות אי-אפשר למחוק.

אולם בני הטיפש-עשרה של היום לא חוו את המיתון ההוא. השמיניסטים של היום לא יכול לזכור את הקשיים שעברו הוריהם ב-2001-2002, כשהם היו בני שנתיים-שלוש בלבד. הדבר שהם מכירים בצורה ישירה ובעוצמה גדולה הוא ההתרחבות הכלכלית של העשור האחרון, שהתחילה עוד ב-2003 ולמעשה נמשכת מאז.

כי זאת לדעת: בחודש הבא יסתיימו 14 שנים רצופות של צמיחה כלכלית, של הרחבת כוח העבודה בתוך צמצום האבטלה והגדלת התעסוקה, של ריבית יורדת או נמוכה, של שליטה חזקה על הגירעון התקציבי בתוך הפחתת שיעורי המסים והרחבה תקציבית בכמעט כל תחומי ההוצאה הממשלתית. במשך רוב התקופה ההיא, ובמיוחד בשנים האחרונות, נרשמה גם עלייה בשכר הריאלי ובהכנסה הפנויה. והחשוב מכול מבחינה מאקרו-כלכלית – אם כי לא מבחינת האזרח הממוצע – נרשם עודף גדל והולך במאזן התשלומים, תופעה שאך לפני 20 שנה נחשבה בלתי-אפשרית למשק הישראלי.

סביר להניח שהשמיניסט או השמיניסטית הממוצעים של תשע"ז אינם מודעים לנתונים האלה או להבדל בין מצבם לבין מצבם של עמיתיהם ברוב המדינות המפותחות. מלבד שווייץ וסינגפור, אין מדינות מפותחות שמסוגלות בכלל להתחרות עם הרקורד של מדינת ישראל ב-5, 10 ו-15 השנים האחרונות.

מתישהו יבואו שנים רעות

איזו משמעות יש למצב החדש הזה בנוף החברתי-כלכלי של ישראל? קודם כול, שומה על הדורות המבוגרים – ההורים ועוד יותר הסבים של התיכוניסטים של היום – להכיר בכך שהפער בינם לבין ילדיהם ונכדיהם הוא אפילו גדול יותר מכפי שחשבו. מעבר לכל הנושא הטכנולוגי-תרבותי, שעליו מדובר כה רבות ומשותף לחברות עשירות (וגם פחות עשירות, דוגמת סין) בכל העולם, בישראל קיים אלמנט נוסף: הצעירים אינם מכירים מושגים כגון "משבר", "גזירות", "הידוק החגורה". הם לכל היותר מכירים אותם כמושגים מופשטים שקראו עליהם, אבל ודאי לא כתופעות ממשיות שהם חוו באופן אישי.

למען הסר ספק, אדגיש שכל זה נאמר בהכללה, וכמובן יש יוצאים מן הכלל רבים. אבל חרף קולות הנהי הבלתי-פוסקים על אודות "מיליונים של עניים" במדינת ישראל, המציאות היא של עלייה רצופה ברמת החיים. מי שמכיר מקרוב "מוקדי עוני", כגון שכונות או ערים של חרדים או של ערביי ישראל, יודע ש"עוני" ממשי היא תופעה שולית, גם אם קיימת. הבעיה, ברמה הלאומית, היא של פערים בקצב הגידול של ההכנסה והעושר בין שכבות ובתוך קבוצות אוכלוסייה, אבל מבחינה אבסולוטית, כמעט כולם נהנו מעלייה ברמת החיים שלהם.

לאחר ההכרה בעוצמת השוני של תפיסת העולם של הדור הצעיר, מתבקשת השאלה איך שוני זה יבוא לידי ביטוי. באופן ספציפי, מה יקרה כשהגלגל יסתובב, כפי שחייב לקרות במוקדם או במאוחר, כי זו דרכו של עולם?

נהוג לדבר על "שבע השנים הטובות" מתוך הנחה או ציפייה שאחריהן תבואנה "שבע השנים הרעות". אנחנו זכינו למנה כפולה ויכולים לחגוג 14 שנים טובות, שבמהלכן אף התרחש משבר עולמי חמור שכמעט לא נגע בנו. ועם זאת, "שבע שנים רעות" הן תופעה נדירה למדי, לפחות במדינות המפותחות המודרניות. בדרך כלל, לאחר שנה או שנתיים, לכל היותר שלוש שנים, מצליחים לצאת מהמשבר. אבל הבעיה העיקרית של השנים הרעות היא שאין פרופורציה בינן לבין השנים הטובות ואין שום "מידתיות". לכן, במצרים, יוסף הזהיר מראש את פרעה שהאפיון הנורא ביותר של השנים הרעות הוא שבהן "נשכח כל השובע" של השנים הטובות. ואם זה נכון בכלל, הוא נכון שבעתיים עבור אנשים חסרי ניסיון במעגל החיים, שלא חוו מעולם "שנים רעות".

למזלנו הגדול, מדינת ישראל ניצלה את השנים הטובות "לצבור בר", כלומר לבנות רזרבות. אבל הציבור הישראלי לא נהג כך, אלא הלך בכיוון ההפוך וצבר חובות, בהיקף שלא היה מוכרים בסקטור משקי הבית בעבר. אם וכאשר יגיעו השנים הרעות, זה יתבטא בעלייה משמעותית בשיעורי הריבית. מגמה כזו יכולה להיות כשלעצמה הגורם המחולל את המהפך לרעה, או להיות תוצאת לוואי של גורם שלילי אחר. כך או כך, סוף עידן הריבית האפסית יחולל זעזוע כלכלי-פיננסי שיגלוש במהירות לזעזוע חברתי ופוליטי.

אולם, בעוד שברוב העולם המערכות החברתיות והפוליטיות כבר נמצאות בתהליך של זעזוע ושינוי עמוק, שרק יחריף כאשר המדיניות של ריביות אפסיות תקרוס, בישראל זה לא קרה. המיני-זעזוע של 2011 נבלם באבו ומאז אנחנו חיים בעושר, אמיתי או מדומה. בינתיים צמח דור שלא ידע מעודו מיתון או מחסור.

מה יקרה כאשר הדור הזה ייתקל, סוף-סוף, במציאות שאינה מאפשרת לו לקבל כל מה שהוא רוצה, ומיד? איך הוא יגיב? את מי הוא יאשים? התשובות אינן ברורות, אבל יש שני דברים שכן ברורים: הולך להיות מעניין מאוד גם כאן, ו"ביצועי העבר" אינם יכולים לשמש בסיס כלשהו לגבי העתיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

− 1 = 3

*