כוחות הדפלציה מתחזקים

כרגיל, יש המון נושאים והתפתחויות הדורשים התייחסות ואף זכאים לה. נדמה שכל העולם עסוק בפרשה החדשה ב ג'י. פי. מורגן, שהיא בוודאי חשובה, אבל אסתפק בכמה הערות קצרות בענין זה.

 

  1. מה כבר מפתיע בזה שעוד "סוחר סורר" הפסיד במסגרת הימוריו הכושלים סכום עתק – במקרה דנן, מעל שני מיליארד דולר, וייתכן שאף הרבה יותר? הסיפורים האלה הפכו מזמן לשגרתיים.

  2. מה למדנו מהפרשה? שגם למורגן, וממילא כנראה לכל הבנקים הגדולים בארה"ב, ישנן מערכות בקרה לקויות? שכל הדיבורים שלהם על אודות השיפורים והשכלולים שהם הכניסו למערכות ולמנגנוני הבקרה מאז המשבר של 2008 הם אחיזת עיניים – כמו השיפורים במאזנים שלהם, שהושגו על ידי קוסמטיקה חשבונאית והרפייה מכוונת של כללי הדיווח? שהבוס, ג'יימי דיימון, הוא עוד נאד נפוח המתיימר להיות גאון פיננסי ומהלך אימים על הקונגרס כאשר מישהו מנסה לחוקק מגבלות על הפעילות של הבנקים? כל זה ידע כל מי שרצה לדעת.

  3. שחייבים להחזיר את חוק גלאססטיגל, ויפה שעה אחת קודם? גם זה ידענו ועכשיו הצורך הוכח שוב אלא שזה לא יקרה בארה"ב. נראה אם הניסיון של הבריטים לחוקק חוק שיפריד בין בנקאות להשקעות לבנקאות מסחרית יתקדם.

  4. ומדוע אין סיכוי להחזרת גלאססטיגל, לא בממשל אובמה, וכל שכן בממשל של רומני אם יקום? מפני שהטענה לפיה הבנקים שולטים בארה"ב היא לא תיאוריית קונספירציה אלא ההסבר ההגיוני היחיד של המציאות. מפני שאנשי וול סטריט תופסים את התפקידים המרכזיים בממשל ובמערכת של הפדרל ריזרב. אין שום הסבר אחר למה שקרה בארבע השנים האחרונות, ובמיוחד למה שלא קרה – קרי רפורמות אמתיות במערכת הפיננסית, העמדה לדין של בכירים במוסדות שקרסו ו\או ניצלו בסיוע ממשלתי, וכדומה.

  5. סיכומו של דבר: ההפסד יגולגל בצורה זו או אחרת על משלמי המסים, והמערכת הבנקאית המושחתת תמשיך לחגוג.

 בינתיים יש התפתחויות חשובות בתחומים אחרים, שאינם זוכים לכותרות ובקושי מקבלים אזכור, במיוחד בתקשורת הישראלית. החולשה המתמשכת של המשקים במזרח ודרום אסיה – כן, אלה שהיו אמורים להיות הכוח העולה ולהציל את העולם – הופכת לתופעה דרמטית בזכות עצמה, שאינה נשענת על המשבר האירופי או כל גורם חיצוני אחר.

חולשה זה באה לידי ביטוי בולט בסדרת נתונים על המשק הסיני, שהאחרונים בה היו עליות זעומות (במונחים סיניים) בייבוא ובייצוא בחודש אפריל. נתונים אלה הגדישו את הסאה, כנראה, ובשבת הסינים הפחיתו את השיעור הרזרבות הנדרשות מהבנקים – כלומר רמת הנזילות הנדרשת. נראה אם מהלך זה יצית תגובה משמעותית בכיוון עליות בבורסות המזרח, לפחות כתיקון לירידות של התקופה האחרונה ובמיוחד של השבוע האחרון.

 אולם בכל מקרה, מסתבר שכוחות הדפלציה הגוברים בעולם מסוגלים להתגבר על הניסיונות של הבנקים המרכזיים לבצע רפלציה וליצור אינפלציה. התגברות הדפלציה נראית לא רק, ואפילו לא בעיקר, בירידות המתוקשרות של הנפט והזהב, אלא בחולשה מתפשטת המאפיינת את כל מערך הסחורות לסוגיו.

 אסתפק בתרשים אחד של פריצה למטה אחת מיני רבות שנרשמה בשבוע שעבר – בחיטה. התרשים למטה, מאתר הוול סטריט ג'ורנאל, מציג את מחיר החיטה במשך השנתיים האחרונות, תקופה שבה הוא זינק לרמות חריגות – אך עדיין נמוכות מאלה שנצפו ב-2008, ועכשיו הוא נפל אל למטה מ-6 דולר לבושל, ועוד היד נטויה. אל תגידו בכיכר רבין ואל תספרו באוהלי המחאה, אבל מחירי הלחם ומוצרי יסוד אחרים יירדו, אלא אם הטייקונים המרושעים יימנעו מלגלגל את ההוזלות בחומרי הגלם אל הצרכן הסופי.

 

הבעיה היא שלמרות שיש לשמוח על הירידה במחירה של סחורה כה בסיסית כגון חיטה, זו לא בשורה טובה במשמעותה, אלא להיפך – מפני שהיא משקפת חולשת הביקושים בעולם, כולל ואולי בעיקר, במזרח הרחוק. לכן אין מנוס אלא להציג את דמותו של לי וואן קליף, ה'רע', ביחד עם זה של קלינט איסטווד, ה'טוב' – ולקוות לטוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

+ 80 = 88

*