הקטסטרופה המתגבשת בבנקאות האירופית…

מרכז הכובד במשבר הכלכלי העולמי עבר לאירופה. הקריסה של כלכלות מרכז ומזרח אירופה מתקדמת במהירות – הממשלה בלטביה התפטרה ביום שישי וההסכם של מדינה זו עם קרן המטבע בסכנה; הייצור התעשייתי בפולין נפל בשיעור דו-ספרתי(!!!) בינואר, בדומה למדינות השכנות לה; והדיבורים על התפשטות המשבר באיזור זה אל עבר מערב אירופה הפכו לנימה המרכזית של השיח הכלכלי בשבוע החולף.


לא שמערב אירופה זקוקה להידבק מהמזרח כדי להיות חולה. היא כבר חולה מאוד, כאשר קבוצת המדינות המכונה PIGS – כלומר, פורטוגל, איטליה, יוון וספרד (אליהן מתווספת אירלנד או שהיא מחליפה את איטליה) – מהווה את מוקד הצרות. מדינות אלה סובלות מגרעונות תקציביים תופחים והולכים ומרמת חוב גבוהה מאוד (האפיון האחרון אינו תקף לגבי על אירלנד, אבל עובדה זו לא עוזרת לה). המשמעות היא שהן זקוקות לגיוס הון משמעותי, אבל השוק אינו מוכן להלוות להן אלא בפרמיות סיכון גבוהות מאוד.

בנוסף ובמקביל, קיימת קבוצת מדינות שהבנקים שלהן הלוו סכומי עתק למדינות מרכז ומזרח אירופה, כמו גם למדינות מתפתחות אחרות; או שהבנקים הלוו לשוק הנדל"ן המקומי בתקופת הגיאות הגדולה (כמו באירלנד); או שהם הלוו גם בבית וגם בחו"ל (כמו בספרד).

המכנה המשותף של מדינות אלו הוא שיש להן מערכת בנקאות הגדולה על המדינה – החשיפה של הבנקים להפסדים היא בקנה מידה העולה על יכולתה של המדינה להציל אותם. דוגמא בולטת היא אוסטריה, שחשיפת הבנקים שלה למרכז ומזרח אירופה מגיעה לכדי 70% מהתמ"ג, כלומר אין סיכוי שהמדינה תציל אותם, מפני שאין לה מספיק אמצעים לכך.

הכינוי למצב זה הוא שהבנקים הם "גדולים מדי מכדי להציל אותם" (too big to save) – ההיפך מהמצב המוכר של בנקים שהם "גדולים מדי מכדי שיתנו להם לקרוס" (too big to fail). למעשה, זוהי תסמונת איסלנד: מדינה קטנה המאפשרת למערכת הבנקאות שלה להתנפח למימדים בלתי-מתאימים ביחס למדינה עצמה. כאשר בנקים אלה נקלעים למשבר קיומי, לא רק שהמדינה אינה מסוגלת להציל אותם, ולא רק שהם מתמוטטים, אלא שהם מפילים את כל המשק הלאומי.

האיום הזה קיים באופן חריף באירלנד, בגלל חשיפת הבנקים המקומיים לחובות אבודים בסקטור הנדל"ן וכלפי לוקחי משכנתאות; באוסטריה בגלל התפשטות הבנקים האוסטרים לעבר מרכז ומזרח אירופה; בשוויץ, בגלל העמדת אשראי מופרז למרכז ולמזרח אירופה (במדינות מסויימות, מרבית המשכנתאות שנלקחו בשנות הגאות היו נקובות בפרנקים שווצריים – מטבע יציב עם ריבית נמוכה…); בספרד (חשיפה לנדל"ן מקומי ולדרום אמריקה – בה ההלוואות של הבנקים הספרדים עולים על אלה של הבנקים האמריקניים); וגם בבריטניה (חשיפה מקומית לנדל"ן, רכישות מטומטמות של בנקים אחרים, והחשיפה למדינות מתפתחות). דרך אגב, הבנקים האיטלקים הגדולים חשופים דרך האחזקות שלהם בבנקים אוסטריים.

לסיכום, מצבה של מערכת הבנקאית האירופית רע יותר מזה של המערכת האמריקנית, כאשר שם לפחות עומד מאחורי הבנקים משק מספיק גדול כדי להלאים את הבנקים הגדולים ולספוג את ההפסדים הכרוכים בהצלתם. לא כך פני הדברים באירופה, שם לאיחוד האירופי אין את הסמכות החוקתית והחוקית, את הרצון הפוליטי, או האמצעים, להפעיל תוכנית הצלה כללית.

למעשה כל העיניים נשואות לעבר גרמניה, שהיא המדינה היציבה וגם העשירה ביותר באיחוד וביבשת. אבל גם לגביה קיימת ספק באשר ליכולת הפוליטית מחד והפיננסית מאידך להציל את כל הנחשלים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 + 9 =

*