המשימה לשנה הבאה: להיות ממוקד ולהישאר מציאותי

אחרי שברכת כל קרוביך, ידידיך ומכריך, והתברכת על ידם – וגם, ואולי במיוחד, אם התכוונת לדברי הברכה שהרעפת לכל עבר – נשארת המשימה האמיתית של ראש השנה, שהיא להפיק לקחים מהשנה שעברה וליישם אותם בשנה הבאה.

אם כן, מה היה ניתן ללמוד מהשנה החולפת בתחום הכלכלי, הרווי בעיות? להלן כמה הצעות וכיוונים, בצורה תמציתית. אני מניח שיהיו הזדמנויות רבות לחזור לנושאים האלה במהלך תשע"ב.

  1. הממסד שגה, הממסד שקע באשליות, הממסד שיקר, הממסד אבד את רוב/ כל האמינות שלו.

בפרוס שנת תשע"א, היה מצבו של המשק העולמי חלש אבל משתפר. גם אז, ובתר שאת סביב תחילת 2011, שררה הסכמה רחבה בין כלכלני המיינסטרים שהכיוון הכללי הוא חיובי ושהחצי השני של השנה יהיה טוב יותר מהחצי הראשון. אחרי כל הניתוחים, החישובים והסיבות, השורה התחתונה היא שכל מה שהממסד הפוליטי/ ממשלתי,הבנקאי/ פיננסי והאנליסטי/ כלכלי חשב וטען לא התגשם.

ניתן לבחון את מקור הפער הזה בין הצפי למציאות – באיזו מידה מדובר בשגיאה, באיזו מידה זה נבע מאשליות מובנות והאם חלק או רוב היה העמדת הפנים או שקר מכוון. בדיעבד, זה לא ממש משנה – מפני שהתוצאה היא שהאמון של הצבור בממסדים, שהולך ומתדלדל מזה שנים ונפגע קשה מאוד במשבר הגדול, נשחק עכשיו עד דק.

דווקא העובדה שהממסד ניכס לעצמו את הבעלות על התפנית/ התאוששות של 2009/10 העמידה אותו בעמדה נחותה כאשר הוא נדרש לחזור על תרגילי ההצלה פעם אחר פעם – כאשר התועלת השולית של כל התערבות וכל תוכנית תימרוץ היתה קטנה מזו שקדמה.

עכשיו שהמשבר שוב הולך ומחריף הן בהקשר הפיננסי והן בתחומים הריאליים, אובדן האמון הופך לגורם קריטי המעצים את אובדן השליטה של הממסד במצב. לא רק שהממסד אינו יכול לעזור, אלא שהצבור הרחב כבר לא מאמין שהוא מסוגל להועיל בכלל, ולכן הציבור נוטה לחפש אחר עזרה וישועה מכיוונים אחרים.

במלים פשוטות, המשבר עובר מהשלב הכלכלי הטהור לשלב של התפוררות חברתית, בדרכו לשלב של זעזועים פוליטיים. ראינו את המעבר הזה מתרחש כבר השנה אצל המדינות השכנות שלנו, וראינו את ניצניו גם ב'מדינות מתוקנות' כגון יוון, איטליה ואנגליה. זן מתון מאוד של התסמונת הופיע אצלינו, בשדרות רוטשילד שבתל אביב. כל אלה אינן אלא סנוניות של מה שצפוי בעולם בשנה הבאה, בהיקף ובעוצמה גדולים בהרבה.

  1. משבר חוב מביא לדפלציה

מה עומד מאחורי השגיאה/ אשליה/ שקר ואובדן האמון של הממסד?

התשובה טמונה בסירוב לקבל את האמת המרה שהמשבר הפיננסי, והמשבר הכלכלי שצמח ממנו, הם משברי חוב המשקפים סוף עידן של צבירת חוב לאורך זמן ובהיקף אדיר. במלים פשוטות מאוד – העולם איננו מסוגל לשרת את החוב שהוא צבר.

במקרה של יוון, אין כבר מי שחולק על משפט זה. אבל הוא נכון לגבי האיחוד האירופי כולו (ואי אפשר למדוד את גרמניה או הולנד בנפרד, למרות הנטיה המובנת במדינות אלה לעשות זאת); הוא נכון לגבי ארצות הברית; הוא בוודאי נכון לגבי יפן; והוא נכון גם לגבי סין, הם בגלל מצבת החובות הפנימי שלה והן בגלל היותה קשורה בטבורה למערב. השאר כבר לא משנה.

בשונה ממשבר המשתקף במיתון 'רגיל', כלומר מתנודיות רגילה של המחזור העיסקי, משבר חוב חסין בפני פתרונות קנסיינים מקובלים (תמרוץ פיסקלי או מונטרי). אלו יעזרו באופן זמני אבל יחריפו את המצב הבסיסי ולכן יאריכו את המשבר. זה אומר גם שאין מנוס מתהליך נגדי של הפחתת חוב, תהליך שמתבצע על ידי א) פרעון חובות, או ב) מחיקתם במסגרת הסדר חוב כלשהו, או ג) חיסולם במסגרת חדלות פירעון / פשיטת רגל של הלווים. בכל מקרה, הוספת חוב חדש אינו יכול לפתור את משבר החוב.

אבל החשוב מכל הוא שמשבר חוב והטיפול בו, בין רצוני ובין כפוי, כרוך בתהליך דפלציוני. הדפלציה קיימת כבר בתחומים רבים, אבל הניסיונות להציל ולתמרץ את המשקים יוצרת מוקדי אינפלציה זמניים – הכסף הנשפך 'חייב ללכת לאן שהו', ובהעדר שימוש כלכלי אמיתי, הוא מנותב לשווקים ספקולטיביים.

  1. המוקד העיקרי של המשבר הוא בשוק העבודה

אבל השווקים הפיננסיים אינם העיקר, לפחות עבור רוב רובו של הציבור – אלא דווקא שוק העבודה. אמנם מבחינת הממסד והאליטות, שוקי ההון עומדים במוקד, ולכן הם מודדים את הצלחת התגובות והתוכניות שלהם בהתאם לתנודות בשוקי ההון, אבל לא כך הדבר אצל המוני העם.

העובדה שהללו מסתכלים לשם והללו מסתכלים לשם מסביר במידה רבה מדוע שתי הקבוצות אומרות דברים שונים בתכלית – מפני שהן רואות דברים הפוכים. אולי אובמה מתחיל להבין שהעבודה חשובה יותר מההון, אבל הוא לא יכול לחולל שינוי גדול בתחום ההוא, גם אם היה יכול להעביר את היוזמות שלו. זה חוזר לענין הבסיסי של היות המשבר משבר חוב…

עודפי כוח אדם ועודפי כושר ייצור מונעים כל אפשרות של אינפלציה במשקים המפותחים. הם דוחפים דווקא לכיוון של דפלציה, והם נתמכים בכך מתהליך חיסול החוב שהולך וצובר תאוצה. הסכנה האורבת בפתח – שהממסד בכל המדינות, בראשות הבנקים המרכזיים, עושה ויעשה כל מאמץ אפשרי לבלום – הוא של יצירת מעגל דפלציוני של צמצום הביקושים, פיטורים, חיסול חובות, צמצום הביקושים וחוזר חלילה.

אלו המגמות ששלטו במשק העולמי בשנה החולפת, ושצפויות לחזק את שליטתן בשנה הבאה. צריכים להכיר בהן, לכבד אותן ואף לפחד מהן. בשום אופן לא להתכחש להן ולא להמעיט בפוטנציאל שלהן לחולל נזק עצום. זהו המתכון להישרדות עיסקית ולשנה טובה בתנאים השוררים.

סוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

41 − 33 =

*