הלנו אתה או לצרינו?

בחמישי ליולי 1976, העולם התפצל לשני מחנות מאוד ברורים.

היה זה למחרת "מבצע אנטבה", הפשיטה הנועזת של כוחות צה"ל על נמל התעופה של בירת אוגנדה, וחילוצם של מעל מאה נוסעי טיסת אייר פראנס מתל אביב, שנחטפו לשם – וחיסולה של כנופיית הטרוריסטים שביצעו את החטיפה.

כל ילד ישראלי מכיר היטב את סיפור המבצע, לרוב לפרטי פרטיו. אבל מעטים, ילדים או מבוגרים, זוכרים או לומדים על מה שקרה לאחר שהמטוסים חזרו לבן-גוריון. העם היושב בציון רקד ברחובות – אבל מה קרה מחוץ לגבולות המדינה?

כאמור, העולם נחלק לשניים. מחנה אחד ראה במבצע מעשה גבורה ותעוזה הראוי לכל שבח, שביכולתו לסמן תפנית במלחמה העולמית נגד המגפה המתפשטת של חטיפת מטוסים. מחנה אחר ראה בו מעשה של תוקפנות, פיראטיות ואף טרור בינלאומי. כדאי להיזכר בחלוקה דאז, מפני שעריכת השוואה בינה לבין מפת ההערכה והגינוי לישראל בהווה אינה יכולה שלא להדהים.

במחנה השולל, נמנה אז כל העולם הערבי, כדבר מובן מאליו. לישראל לא היה אז הסכם שלום, או אף יחסים כלשהם, עם אף מדינה ערבית, והגינוי האוטומטי היה גם ביטוי אותנטי ליחסו השלילי המוחלט והמונוליטי של העולם הערבי ושל מרבית העולם המוסלמי– וזאת כשנה וחצי בלבד לפני שסאדאת נחת בנמל התעופה בן-גוריון.

אם הכעס הערבי היה בגדר המובן מאליו, אותו דבר ניתן לומר לגבי הגינוי התקיף של הפעולה מצד הגוש הסובייטי, ובראשו ברית המועצות. מוסקבה וכל גרורותיה שפכו אש וגופרית על התוקפנות הציונית – וגם זה היה צפוי לחלוטין בעידן ההוא.

התגובה השלילית והעוינת של "העולם השלישי" הייתה לא פחות צפויה, במונחים של המציאות הגיאופוליטית העולמית של אמצע שנות השבעים – ופחות משנה מאז קבלת החלטת האו"ם שהשוותה בין ציונות לגזענות, בעיקר הודות לקולותיהן של מדינות העולם השלישי. כדאי להיזכר – או ללמד, במקרה של דורות שנולדו מאז – מי נכלל ב"עולם השלישי" דאז, החל מסין הקומוניסטית, שבה מאו זה-דונג זה עתה שבק חיים והמאבק על ירושתו המורעלת היה בעיצומו; ממשיך בהודו, מדינה סגורה ומסוגרת בשלטון סוציאליסטי דרך משפחת מלוכה (!) שמנע כל התקדמות כלכלית, בדומה לשכנתה-יריבתה-אויבה סין; וגם ביוגוסלביה, מדינה שהייתה אז בשיא כוחה למרות שמנהיגה טיטו כבר גסס – ושחרף מרדה האידיאולוגי-אסטרטגי נגד מוסקבה, הייתה חברה-מייסדת (עם מצרים של נאצר ונהרו מהודו) של "גוש המדינות הבלתי-מזדהות", שאחד מאבני היסוד שלו היה עוינות גלויה ועקבית כלפי ישראל.

התגובה השלילית כללה גם את סוכני מוסקבה במערב אירופה, כלומר המפלגות הקומוניסטיות במדינות הקפיטליסטיות – אבל לא את כולן. דווקא אז התפתחה התופעה של "יורו-קומוניסטים", כאלה שהשתחררו מכבלי מוסקבה ופלסו דרך אידיאולוגית לעצמן. כך, לדוגמה, המפלגה הקומוניסטית באיטליה יצאה בהודעת תמיכה והערכה לפעולה הישראלית, בעוד המפלגה בצרפת – שהייתה שבויה עדיין בידי חוג של חסידי-סטאלין מהאסכולה הישנה – גינתה בכל תוקף, בהתאם לקו שנקבע על ידי הקרמלין.

לעומת זאת, בכל מדינות המערב, כולל כל מדינות מערב אירופה ללא יוצא מהכלל, התגובה הייתה לא רק חיובית אלא מלאת הערצה, וכמעט כל עיתון וכל פרשן ברדיו ובטלוויזיה (כמה שהייתה בימים ההם…) גמרו את ההלל על ישראל ועל צה"ל. היה ברור לכולם, וכולם הבליטו את הנקודה והאריכו להבהיר אותה, שהיה מדובר בהכרעה מוסרית שבה כוחות הטוב והאור ניצחו, הביסו ורמסו את כוחות הרשע, החושך והברבריות.

הארכתי לשחזר את התגובות  למבצע אנטבה מסיבות שאני מניח שכבר מובנות לקוראים – אבל עם כתיבת הסקירה הנ"ל, אני עדיין מוצא את עצמי נדהם. אם לא הייתי חי את האירוע וחווה אותו בחו"ל,  ואם זה לא היה כה חרוט בזיכרוני, היה לי קשה להאמין שכך באמת התנהג העולם אז, לעומת איך שהוא נראה ונשמע היום.

מסתבר שכמעט שום דבר לא דומה. מצד אחד, במצד החיובי של המאזן, רוב המחנה השולל, המגנה, העוין, פשוט התמוסס. קשה אפילו לדעת איפה להתחיל. בירת הרשע האידיאולוגי של ממלכת הרשע, הלא היא ברית המועצות, "כעשן תכלה" וקבורה בפח האשפה של ההיסטוריה,  בעוד האימפריה האירופאית והעולמית שלה חדלה להתקיים. היום, רוסיה עוסקת בקידום מה שהיא מגדירה כאינטרסים שלה, בסביבתה הקרובה – בדומה למה שעשתה לפני מאה ומאתיים שנה, וללא כל זכר למעמדה לפני 38 שנה.

העולם השלישי והגוש הבלתי-מזדהה אינם קיימים עוד. במובן הפוליטי-אידיאולוגי, הודו הינה – אולי – מעצמה גדולה בהתהוות, והפכה לבעלת-ברית חשובה של ישראל. סין הינה מעצמה ללא כל ספק, ועדיין מגדירה את עצמה כקומוניסטית – אבל אם היית מספר לישראלים החוגגים ביולי 1976 שיום יבוא וחברת מזון רב-לאומית גדולה, בבעלות ממשלת סין, תרכוש את 'תנובה' הישראלית בשווי של מיליארד דולר ויותר, וכל זאת במטרה לשפר את איכותם של מוצרי החלב בסין, היית נתפס (תרתי משמע) כהזוי לחלוטין: המילים שאתה פולט תקניות אבל המשפט שהן מרכיבות אינו מובן…

על יוגוסלביה ז"ל עדיף לא לדבר, וכל המחלוקות האידיאולוגיות בין הסיעות והמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה ירדו לתהום הנשייה, בדומה לאלה שהעסיקו את מפלגות השמאל הישראליות לאורך שנים ועשורים.

גם העולם הערבי והמוסלמי השתנה והתהפך מן הקצה אל הקצה. נתחיל באיראן – בה עדיין שלט אז השאח' וניהל ברית הדוקה עם ישראל. יהודי איראן ישבו בבטחה וראו ברכה ממעשה ידיהם… הפרסים והכורדים היו בידידות עם המדינה היהודית, וכך גם טורקיה החילונית. בתוך העולם המוסלמי, סונים ושיעים חיו ביחד בשלווה, אפילו בלבנון, בה התחילה זה עתה מלחמת אזרחים בעלת אופי דתי-אתני – אבל שיעים עדיין דגלו בתפיסה שאין להכניס תוכן דת לזירה הפוליטית. כל הפלגים, בכל המדינות, בעלי כל המשטרים – להוציא מלך ירדן ואולי סאדאת בינו לעצמו – היו שותפים לתפיסה, המוקיעה והשוללת את עצם קיומה של מדינת היהודים.

אולם מול התמורות האדירות, והחיוביות ברובן, מצויה גם התמורה השלילית הגדולה. במערב אירופה נרשם מהפך גדול, והתמיכה המוסרית-אידיאולוגית בישראל נעלמה במידה רבה. תהליך הכרסום היה ארוך והגורמים לו פתוחים לדיון, אבל ההשוואה בין הזירה הציבורית של יולי 1976 מול זו של אוגוסט 2014 איננה משאירה מקום לספק לגבי התוצאה.

יהודי איראן ברחו על נפשם, לרוב ללא רכושם. מצבם של חלק גדול מיהודי אירופה אינו שונה מאוד מזה של אחיהם בפרס של 1976 – הם מתעקשים לחיות בבועה, עד שמישהו יפוצץ להם אותה. הגורל היהודי, לפחות, לא השתנה במהותו, הוא רק מתגלגל ממקום למקום.

מה עוד לא השתנה? רוחה של הישות הציונית ושל תושביה. אני מנחש, או מעריך, שאחוז האוכלוסייה היהודית בישראל שתמך במבצע "צוק איתן", במיוחד בצורה המאופקת שנתניהו-יעלון ניהלו אותו, אינו נופל בהרבה מאחוז התמיכה שהייתה נרשמת לפעולה צבאית באנטבה, לו נשאל הציבור – לפני המעשה, כמובן, לא לאחר הביצוע המוצלח.

כלומר, האמונה בצדקת הדרך הבסיסית של המפעל הציוני נשארה איתנה מאנטבה ועד "צוק איתן". רק שבין לבין, כל שאר העולם התהפך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

+ 51 = 58

*