הדולר מתעקש לעלות

עברו כמעט חודשיים — לצערי ולבושתי — מאז הפוסט האחרון בבלוג זה;  אני תקווה שהפסקה כזאת לא תחזור. בינתיים היו, כמובן וכרגיל, התרחשויות רבות ואפילו משמעותיות בזירות שונות – אבל הכותרת של הפוסט הזה זהה לחלוטין לכותרת של הפוסט הקודם. הדולר אכן מתעקש לעלות.

בפועל, השער של הדולר היום נמוך יותר משהיה בשלהי פברואר, לפחות במונחים של המדד משוקלל-הסחר שלו (trade-weighted index). ואמנם, במהלך התקופה הדולר נחלש ואף הגיע, ב-19 למרס, לרמה של כ-1.37 מול האירו ולרמה של כ-82 במדד. גם מול השקל ראינו תנודות ותהפוכות, במהלכן השקל נע בטווח של בערך 4 ש”ח לדולר עד קרוב ל-4.25.

אודה גם שבשלב ההוא, הייתי בדעה שהחולשה בדולר תימשך ואף תתעצם, ונראה אותו יורד אל מעבר ל-1.40 לאירו, מעבר ל-1.50 לליש”ט, ואולי אף מעבר ל-4 לשקל. היחלשות זו הסתמנה גם מהניתוח הטכני, והיא זכתה לעידוד והצדקה מצד אנליסטים בסיסיים רבים. הנימוקים של האחרונים היו ברורים: התקציב של ממשל אובמה לשנת 2010 (מתחיל באוקטובר 2009) בנוי על גירעון של קרוב לשני טריליון דולר – נתון שאינו נתפס כלל, ומחייב שינון והפנמה.

אבל אולי חמור יותר אפילו מהצפי לשנה הקרובה היא הערכת הגירעון ארוך-הטווח של ארה”ב, גם לפי התחזית האופטימית של הממשל באשר לחזרת המשק לתוואי של צמיחה: גירעונות גדולים ישתרכו אל מעבר לאופק, והחוב הלאומי יילך ויתפח לאורך השנים, עד שבעוד כעשור הוא יוכפל ביחס לרמתו היום, ויגיע לרמה של כ-82% תמ”ג, לעומת רק כ-40% היום. כל זה בישר על היחשלות דרמטית וגם ממושכת בחוזקו של המעצמה הכלכלית הגדולה בעולם.

ואם לא היה די בכך, באו הסינים והתחילו להרהר בקול רם על תחליף לדולר כמטבע-היסוד של המערכת הפיננסית העולמית. מאחר והחשיבה המקובלת היא שסין הוא גורם קריטי במימון הגירעון של ארה”ב, כל סימן של רתיעה מצידה לגבי רצונה להמשיך ולרכוש אג”ח אוצר של ארה”ב מצביע על קטסטרופה אפשרית שבדרך.

כלומר, היו מספיק סיבות להיות שלילי כלפי הדולר, כלפי אג”ח ממשלתי אמריקני, וכלפי הכלכלה האמריקנית כולה. אבל כל זה ביחד הביא לתיקון של 10% בלבד בשער הדולר מול האירו, ביחס לשיא של כ-1.23 בשלהי 2008. מאז, במהלך החודש האחרון, הדולר התחזק קמעא, עמד בפני כמה נסיונות להוריד אותו שוב, ואז – בסוף השבוע שעבר – קפץ בחזרה וחצה כמה קווים חשובים, שהבולט לעין מביניהם היה רמת ה-1.30 לאירו.

מה גרם לכך? התשובה ידועה ואיננה מחייבת מחקרים מעמיקים: היו יותר קונים מאשר מוכרים. תשובה זו תמיד נכונה, אבל אין בכך סיבה לזלזל בה – צריך רק לנסות לזהות מי הקונים ו/או מי אלה שאינם מוכרים.

חלק חשוב ממה שקורה שייך לעולם הפרוזאי אך החשוב של מערך הסחר הריאלי. הגירעון המסחרי של ארה”ב מתכווץ במהירות, ותהליך זה מהווה גורם התומך בדולר – במקום תהליך של התרחבות הגירעון, הפועל להחליש אותו, אליו התרגלנו במשך שנים רבות. המקביל הפיננסי לתהליך זה הוא תהליך של כיסוי חובות דולריים מסביב לעולם – לאחר שנים רבות בהן העולם לווה בדולרים כדי לממן עיסקאות ריאליות ופיננסיות במטבעות אחרים (ה-carry trade). תהליך זה של הפחתת המינוף (deleveraging) הוא בקנה מידה אדיר וצפוי להמשיך לפחות בשנה זו וכנראה אף מעבר לה.

ומצד שני, לא היו מוכרים כה רבים – לא סינים, לא ערבים וגם לא חייזרים מהמאדים. פשוט אין סיבה משכנעת לעבור מהדולר למטבעות של משקים יותר גרועים, יותר כושלים והשרויים באותן צרות או אף חמורות יותר. פה ושם יש מטבעות מושכים, אבל הם מהליגה השניה והשלישית ואין בהם את הנזילות הדרושה להשפיע על המערך העולמי הכולל.

לכן השורה התחתונה היא שהדולר לא ירד, לא יורד ולא צפוי לרדת בעתיד הנראה לעין. ומה שלא יורד נוטה לעלות – ואכן קיימת אפשרות שנראה עלייה משמעותית ולא רק זחילה איטית. למימוש תסריט כזה אולי דרושים נתונים חדשים ומשמעותיים, לגבי חולשת המשק האירופי ו/או היפני. לחילופין, משבר גיאו-פוליטי (אירן, פקיסטאן, you name it) ישחק אותו תפקיד.

על כל פנים, גם בלי עליה דרמטית, אין סיבה לנטוש את הדולר – בוודאי לא לטובת השקל. אבל כל הנ”ל לא מסביר מדוע הזהב לא עלה לאחרונה, אלא דווקא ירד! הפחדים מכל המטבעות המגובות הבטחות-ממשלתיות היו צריכים להריץ א מחיר הזהב לשחקים, אבל בפועל קרה ההיפך. לכך נחזור באייטם נפרד.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 + 7 =

*