בבכי יבואו – כתבה במגזין 'ארץ אחרת'

הכתבה התפרסמה בגיליון מספר 69 של "ארץ אחרת", תחת הכותרת "האקסודוס הבא".

בפרוס שנת 2014, היה ברור כי האירוע הפוליטי המרכזי באירופה בשנה הקרובה יהיה קיום הבחירות לפרלמנט האירופי, מהלך שבו ישתתפו כל 28 המדינות החברות באיחוד האירופי. במשך ארבעה ימים, על פני סוף-שבוע ארוך בין ה-22 ל-25 למאי, יצביעו כל מי שיחפץ לכתת את רגליו לקלפי, עבור מי שליבו חפץ ביקרו.

אמנם נכון: לבחירות האלה אין הרבה חשיבות בקביעת נושאי מדיניות של האיחוד — מפני שלפרלמנט עצמו אין הרבה סמכויות. לכן שיעור ההצבעה צפוי להיות נמוך יחסית לזה המקובל בכל מדינה-חברה בבחירות לפרלמנט הלאומי שלה. אבל למרות חוסר החשיבות שלהן בהקשר המעשי וחרף שיעור ההצבעה הנמוך שצפוי להירשם בהן, לבחירות האלה יש משמעות רבה.

הקביעה הזאת נשארת נכונה גם לאחר שמשפט הפתיחה דלעיל נופץ לרסיסים. היום, כלומר בתחילת חודש מאי, כל מה שחשבנו לגבי 2014שנת  בתחילתה אינה תקיפה עוד. "המשבר באוקרינה" — שם כולל למאבק הרבה יותר גדול ורחב — פרץ ומתגלגל, והוא מטיל את צלו על פני כל היבשת, לא רק על מדינות האיחוד אלא גם, ובעיקר, על אותן שאינן באיחוד, ובראשן אוקרינה עצמה.

הדברים התגלגלו כך שבמקביל להליכתם של אזרחי האיחוד לקלפי שלהם, אמורים ללכת אזרחי אוקרינה לבחור נשיא, ו/או תושבי המחוזות המזרחיים של אוקרינה ילכו להצביע במשאל-עם על רצונם להישאר במסגרת מדינה עצמאית ששמה אוקרינה. חרף הפגמים הגדולים שלבטח יתלוו לבחירות באוקרינה, דווקא להן תהיה השלכה גדולה יותר על עתיד אירופה כולה, מאשר הבחירות הדמוקרטיות, המסודרות וחסרות-החשיבות לפרלמנט האירופי.

כך, לפחות, יוצגו הדברים בכלי התקשורת ההמוניים, צמאי הדרמה ומהירי המסקנות.  ובהקשר הצר בהם הם פועלים, הצגה זו נכונה. אבל בראיה יותר רחבה ועמוקה, הדברים הפוכים לחלוטין. מה שקורה ויקרה באוקרינה היא תוצאה של מה שקרה וצפוי לקרות בבחירות לפרלמנט האירופי. ולקביעה מוזרה זו אוסיף קביעה מרחיקת-לכת יותר — שמבחינת מדינת ישראל, לבחירות לפרלמנט האירופי יש משמעות הרת-גורל, בעוד שלמשבר באוקרינה יש 'רק' חשיבות רבה.

הבה נניח, לצורך הדיון כאן, שכל אחד מכיר היטב את המשבר האוקראיני ובקי בשורשיו, שלבי התפתחותו ומה שעומד שם על כף המאזניים. הנחה זו היא לפחות סבירה — כל קורא אינטליגנטי מסוגל לעמוד בה, בתנאי שישקיע מאמץ גדול ומתמשך. עכשיו נעבור לפרלמנט האירופי, מוסד חסר-עוצמה היושב בעיר חסרת-חשיבות (שטרסבורג) ומבלה את רוב ימיו בדיונים חסרי-תוחלת. כל חקירה לגבי מוסד זה, ולו השטחית ביותר, היתה ממליצה לסגור אותו מפאת חוסר ענין לציבור.

דווקא משום כך יש משמעות כה גדולה לבחירות לפרלמנט. ההגדרה שנתתי לבחירות האלה בתחילת המאמר — "יצביעו כל מי שיחפץ לכתת את רגליו לקלפי, עבור מי שליבו חפץ ביקרו" — לא אמורה להיות צינית ולבטח לא מליצית, אלא תיאור מדויק של מה שקרה בסיבובים קודמים וצפוי לקרות גם הפעם.

דווקא משום שאין כל משמעות מעשית לתוצאות, יצביעו רק אלה המוכנים לעשות מאמץ מסויים — לא גדול, אבל בכל זאת מאמץ — כדי להשמיע את קולם. מובן מאליו שרק מיעוטו של הציבור יעשה זאת, ובהגדרה יהיו אלה האנשים והנשים היותר אכפתיים. לחלק מהם אכפת העיקרון — להשתמש בזכות הדמוקרטית המוקנית להם ולא להזניח אותה. לחלק אחר, אכפת דווקא ההזדמנות — לא סתם להצביע, אלא להצביע עבור מי שהם חפצים ביקרם.

דווקא משום שאין סמכויות של ממש לפרלמנט, והנבחרים אליו לא ישפיעו באופן מהותי על חיי הבוחרים, נוצרה הזדמנות עבור הבוחרים להתעלם הן משיקולים אנוכיים — מי יקדם טוב יותר את האינטרס שלי — והן משיקולים טקטיים, כגון "אצביע עבור אדם/ מפלגה פלוני/ת, כדי לחזק/ להחליש את סיכוייו/ה שלו/ה או של היריב/ה להיבחר". שיקולים אלה הם המניעים המרכזיים של המון מצביעים בבחירות לפרלמנט של המדינה שלהם — כפי שכל מצביע ישראלי יודע היטב.

דווקא משום שבבחירות לפרלמנט האירופי אין כל טעם בשיקולים אנוכיים ו/או טקטיים, ניתן דרור לכל מצביע לבחור לפי נטיית ליבו. דווקא כאן יביא לידי ביטוי מה שהוא באמת חושב ורוצה — מפני שאין כל קשר בין מה שהוא רוצה למה שיקרה בפועל!

במידה מסוימת, תופעה זו קיימת בבחירות מקומיות. אבל ככלות הכל, לבחירות המקומיות יש השפעה על דברים פרקטיים, ולו רק של פינוי אשפה או סדרי חניה. בבחירות לפרלמנט האירופי אין גם חישובים כאלה — זוהי הצבעה על טהרת חוסר-המשמעות, כנראה יחידה במינה ככזאת.

דווקא חוסר החשיבות המעשית המובטח של התוצאות מעניק לבחירות לפרלמנט משמעות כה גדולה ומיוחדת. דווקא מנפי שלמחרת יגידו כל הפרשנים שאין לייחס משמעות להצבעה, מפני ש: א) שיעור ההצבעה היה כה נמוך, וגם ב) המצביעים התייחסו להצבעה כהזדמנות לרשום מחאה נגד הממסד — דווקא הודות לנימוקים אלה המצדיקים לכאורה נפנוף התוצאות — דווקא הם מעניקים לבחירות מימד ייחודי ומשמעות חריגה.

שורש המשבר באירופה הוא הנתק הגובר, הפער המתרחב, התהום הנפער, בין האליטה השלטת לבין המון האזרחים — בכל המדינות. התופעה הזאת היתה קיימת הרבה לפני המשבר הכלכלי העולמי של 2007-09 והמשבר האירופי של 2009-2012 אבל המשברים האלה החריפו אותה במידה רבה. בכמה? מי יודע!? איך אפשר למדוד תחושות של ניכור, תהליך של הסתאבות, קצב היחלשות של אמון?

אבל אולי כן אפשר. דרך אחת לבצע מדידה שכזו היא לעקוב אחר מידת התמיכה של הציבור במפלגות קיצוניות (משתי קצוות הספקטרום) בבחירות דמוקרטיות חופשיות. מחקר שערכתי, הסוקר את הבחירות לפרלמנטים הלאומיים של מדינות אירופה, סלל את הדרך לבניית "מדד קיצניות פוליטית" עבור כל מדינה בנפרד וכן עבור קבוצות שונות של מדינות ושל האיחוד האירופי כולו — וגם עבור הבחירות לפרלמנט האירופי.

הממצאים העולים מהמחקר ומנתוני המדד הינם דרמטיים — אבל בכלל לא מפתיעים. רמת הקיצוניות באיחוד כולו יותר מאשר הוכפלה מאז 2007. נמצא קשר הדוק במרבית המדינות בין התפתחות שיעור האבטלה לבין רמת התמיכה במפלגות קיצוניות.

אבל המצביע הקיצוני (ליתר דיוק, המצביע עבור מפלגה קיצונית) הינו בדרך כלל מי שנמאס מהממסד האירופי ומנוכר מהחזון האירופי. ממילא הוא אנטי-האירו, ובמקרים רבים אנטי-האיחוד עצמו. המשבר מלבה את הקיצוניות, מבליט את הפערים ולכן מפורר את תחושת הביטחון והסולידריות שהם אבני היסוד של תהליך האיחוד באירופה מזה למעלה מששים שנה.

תהליך ההתפוררות הזה הוא שמאפשר את תחייתה של רוסיה הגדולה, תחת מנהיגותו הנחושה של פוטין. הוא שמסביר את חולשת אירופה מול רוסיה — יותר מאשר התלות האירופי המדומה בנפט וגז רוסי. תלות הוא מצב נפשי/ פסיכולוגי יותר מאשר  מצב כלכלי/ פיזי.

אבל תהליך ההתפוררות הכלכלית-חברתית (והדמוגרפית) של מרבית מדינות אירופה  והתגברות החיכוכים הפנים-חברתיים בהן מהווה איום קיומי על הקהילות היהודיות ביבשת. האיום הפך למשולש — מהמהגרים המוסלמים, מהקיצונים המקומיים (גם אם מטרתם העיקרית היא המוסלמים) ולאחרונה, מהממסד הליברלי-חילוני, הפועל נגד אבני יסוד של הדת היהודית והחיים היהודים (את ההערה הקודמת יש להעתיק כאן, מילה במילה…).

מבחינת היהודים, העימות בין המערב לבין רוסיה הוא הדובדבן הארסי על הקצפת המורעלת האירופאית. האמידים והמוכשרים ביניהם מעבירים את הונם, ובהמשך את עצמם, לחופי מבטחים. דווקא על אלה החליטה מדינת ישראל להיערך לקרב על ליבם, כיסם וכישוריהם.

הממשלה הנוכחית, אשר רוממות הציונות בגרונה, מתבררת כבעלת אידיאולוגיה פוסט-ציונית מובהקת: על הצעירים המשכילים מצרפת וכו' נתחרה בחירוף נפש, מול ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ועוד. אנחנו כל-כך נחושים בענין הזה, שנכיר בתעודות המקצועיות של רוקחים צרפתים כקבילים בישראל, מבלי להכריח את בעליהם לעבור עוד סדרת מבחנים על אותם חומרים — בעברית!

אבל מה יעלה בגורלם של אותם יהודים שהינם זקנים, או חולים, או נטולי-מקצוע — שהם הרוב, ושאף מדינה בעולם לא רוצה לקבלם כאזרחים? לגביהם אין למדינת ישראל מדיניות. ליתר דיוק, אין לה ענין בהם והיא לא מקדישה מחשבה לגבי גורלם.

אבל כאשר דם יהודי יזרום ברחובות, אם בדניפרופטרובסק, אם בבודפשט ואם במרסיי, יהיה צורך לפעול — עם או בלי מדיניות מתוכננת ותוכנית מגובשת, בין עבור בעל התואר השני בין עבור חולה סרטן או החרדי חסר-השכלה. ממשלת ישראל לא מוכנה לחשוב על התפתחות כזאת, כפי שלא היתה מוכנה גם ב-1989. אולם יש מי שצפה בדיוק את התרחיש לפרטיו:

"הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ — בם עיוור ופיסח, הרה ויולדת יחדיו: קהל גדול ישובו הנה. בבכי יבואו…" (ירמיהו ל"א)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

74 − 66 =

*