אני רק שאלה – כתבה ממגזין ״גלובס״

למה אנחנו מתעקשים על יעד אינפלציה של 1%-3% ?

החלטתה השישית ברציפות של הוועדה המונטרית של בנק ישראל להותיר את שיעור הריבית ללא שינוי, היתה החלטה אמיצה. היא שיקפה את התחושה שכנראה שוררת בוועדה, של חוסר אונים כמעט מוחלט מול מציאות עולמית קיצונית ושל העדר חלופות טובות בניהול המדיניות המונטרית.

כשזה המצב, הדחף לעשות משהו — ולא משנה מה, העיקר לפעול וליצור רושם שאנחנו שולטים בעניינים — הוא גדול ביותר, ודרוש אומץ לעמוד בפיתוי ולא לעשות כלום.

מספר מנתחים כבר הצביעו על כך שההודעה המתלווה להחלטה, שתפקידה הוא להסביר אותה, היתה למעשה רשימה של סיבות מדוע יש להוריד את הריבית ו/או לנקוט בפעולת הרחבה מונטרית אחרת. אולם חברי הוועדה לא הצליחו לשכנע אפילו את עצמם בטענות שהציגו, והעדיפו לשבת בחיבוק ידיים במקום להרים את ידיהם בעד פעולה כלשהי.

את פשר הסתירה הקיימת לכאורה בין הנימוקים להחלטה לבין ההחלטה עצמה אפשר למצוא בפסוק הידוע בספר משלי — "ומודה ועוזב ירוחם". הוועדה הודתה, לפחות במשתמע, שאין לה מושג ירוק מה לעשות מול מציאות מקומית וגלובלית מורכבת, מבולבלת וגם תנודתית בצורה אימתנית. לכן היא החליטה להימנע מכל עשיה.

כלומר, הניהול הטקטי של המדיניות המונטרית הוא ראוי לשבח, בהתחשב בתנאים הבלתי-אפשריים בהם הוא מתבצע. הבעיה היא עמוקה הרבה יותר, ומגיעה עד לתפיסות היסוד של המדיניות.

סיפורו של יעד האינפלציה

כל הודעת החלטה של הוועדה מתחילה במשפט האומר כי "ההחלטה ל… (כאן בא מהות ההחלטה — להוריד, להותיר, להעלות) את הריבית לחודש פלוני … עקבית עם מדיניות מונטרית שנועדה (להשיג את) יעד יציבות המחירים של 1% עד 3%…"

נוסחה זו הפכה למנטרה שהיא כה מובנת מאליה שאיש אינו מתייחס אליה עוד. אבל אולי הגיע הזמן לשאול שאלה פשוטה, אמנם אפיקורסית: מדוע 'יעד יציבות המחירים' , המכונה בד"כ 'יעד האינפלציה', עומד על אחוז עד שלושה אחוז לשנה? בעצם, מדוע הוא קיים בכלל?

שאלה כה פשוטה זקוקה להסבר. נתחיל בהיסטוריה:

פעם, לפני המון שנים, סבל העולם ממחלה כלכלית ששמה אינפלציה (שהגדרתה המקובלת היא "עלייה ממושכת וכללית ברמת המחירים במשק"). מדינת ישראל הפכה למקרה חמור של מחלה זו, עד שב-1985 הגיע צוות רופאים רציני והממשלה דאז אפשרה לו לבצע ניתוח שהפך את מצב המחלה מ"קריטי" ל"נשלט אבל כרוני" בלבד.

השלב הבא היה ב-1991, כאשר רוה"מ יצחק שמיר החליט למנות לתפקיד נגיד בנק ישראל את יעקב פרנקל, ישראלי לשעבר ('יורד', במינוח של הדור ההוא) ששימש בתור פרופסור באוניברסיטת שיקאגו והחזיק בדעות שנחשבו כנוקשות, בצורך להדביר את האינפלציה. עם הגעתו ארצה, הוא הודיע שהמטרה היא להשיג "רמת אינפלציה אירופאית" — כלומר, רמה של 3-4% לשנה, וזאת לעומת הרמה של כ-15% ששררה אז במשק.

היומרות של פרנקל עוררו גיחוך ובוז בחוגים כלכליים, עיסקיים ופיננסיים במשק, אבל זה לא הרתיע אותו. הוא שכנע את הממשלה לקבוע "יעד אינפלציה" — מושג כלכלי שהיה רווח ואופנתי אז, במיוחד בחוגים בהם פרנקל התחכך. החלטת ממשלה קבע יעד זה לטווח של בין אחוז אחד לשלושה אחוזים לשנה — והרי לכם את נוסחת הפלא, ששרדה מאז קביעתו ב-1994 ועד עצם היום הזה, ללא שינוי ואף ללא עוררין.

פרנקל לא הסתפק בהכרזה הזאת, אלא להיפך — ביחד עם סגנו ויורשו לעתיד, דוד קליין, הוא הלך והגשים את היעד, בעקביות ובנחישות שהוציאו את המימסד העיסקי/ פיננסי מדעתו הקולקטיבית. ואם נחתוך לשורה התחתונה, הרי שבשמונה השנים 1999-2006, רמת האינפלציה הממוצעת במשק הישראלי היתה 1.35% לשנה בלבד — נמוכה יותר מזו של ארה"ב, בריטניה, צרפת ואפילו גרמניה ושוויץ.

עד כאן סקירה היסטורית קצרה. עכשיו נעבור למדיניות כלכלית.

אם בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת היה המאבק באינפלציה הנושא המרכזי במדיניות מונטרית, הרי שבמאה החדשה השתנתה הנימה. כבר בתחילת המאה, בצל המיתון של 2000/02, הוריד נגיד הפד של ארה"ב דאז, אלן גרינספן, את הריבית לאחוז אחד בלבד, והשאיר אותה שם לתקופה ממושכת.

לימים, הותקף גרינספן מכל עבר על מדיניות זו, שלדעת רבים זרע את זרעי הפורענות והכשיר את הקרקע במערכת הפיננסית האמריקנית לבועת הנדל"ן והמשכנתאות שהתפוצצה ב-2006/07 והתפתחה לכדי משבר כללי-עולמי בהמשך. אולם תקדים זה לא הרתיע את בן ברננקי, יורשו של גרינספן, כמו גם את נגידי בנקים מרכזיים מסביב לעולם, מלנקוט במדיניות מונטרית עוד יותר מרחיבה, הכוללת אמצעים חסרי תקדים ובהיקפים שהיו נחשבים קודם כדמיוניים — בעקבות המשבר הגדול של 2007/09.

בעצם, מזה קרוב לשבע שנים, שוררת בארה"ב שיעור ריבית של כמעט אפס, וכך גם ביפן, באירופה, בבריטניה ועוד. רשימה הולכת ומתארכת של מדינות אף הורידה את הריבית הרשמית אל מעבר לרמת האפס, כלומר בנקים נדרשים לשלם ריבית שלילית כדי להפקיד כסף אצל הבנק המרכזי, ולקוחות של בנקים מסחריים משלמים לבנק על הזכות להפקיד כספם אצלם.

אולם — וזו הנקודה המכרעת — למרות שיטפון מוניטרי כלל-עולמי, בהיקפים שאיש לא חלם עליהם קודם, וחרף ההתמדה המדיניות זו לאורך יותר שנים משדמיינו שיהיה אפשר להתמיד בה, לא זה בלבד שלא נוצרו לחצים אינפלציוניים (כפי שציפו מרבית הכלכלנים ב-2008), אלא שהעולם המפותח שרוי היום ברמת אינפלציה אפסית ו/או באינפלציה שלילית, ו/או במצב של דפלציה ממשית. [נ.ב. הגדרה של דפלציה — ראה לעיל ערך 'אינפלציה', תוך החלפת המילה 'עלייה' במילה 'ירידה'].

כלומר, בעשור השני של המאה העשרים ואחד שוררת מציאות הפוכה לחלוטין במשק העולמי מזו ששררה בשלהי המאה העשרים. אפשר וגם צריך לדון בכובד ראש על הגורמים לכך ועל המשמעויות החמורות ומרחיקות הלכת של מהפכה כלכלית-פיננסית זו, המשפיעה על כל תחומי החיים.

אבל מה שלא ניתן לעשות במסגרת דיון זה הוא להעמיד פנים שמאומה לא קרה ושאפשר להמשיך עם אותן תפיסות עולם, אותה מדיניות, אותן סיסמאות, ב-2015 כמו ב-1994. האם בבנק ישראל ובבנקים המרכזיים האחרים עדיין משתמשים במערכות חיוג ישירות כדי להתחבר לאינטרנט? האם מחפשים אתרים דרך Alta Vista (שיסלחו הצעירים…)? האם יש משהו שעדיין מתנהל באותו אופן שהתנהל ב-1994?

לכן השאלה שלי היא זאת: מדוע יעד האינפלציה עומד עדיין על 1-3%, בעולם שבו אין לחצים אינפלציוניים אלא להיפך — הלחצים הדפלציוניים ההולכים ומתגברים מיום ליום?

בעצם, מהי התועלת בקיומו של יעד אינפלציה כאשר הבנק המרכזי הישראלי אינו מסוגל להשיג אותו יעד, בגלל עוצמתם של הכוחות הדפלציוניים המשתוללים בעולם? לאחר כשלונותיהם המהדהדים של בנקים מרכזיים ביפן, שוויץ ועכשיו סין לבלום את הכוחות האלה, איך בנק ישראל מצפה לעשות זאת?

ואולי דווקא זוהי השאלה שצריכה להישאל: האם לבנק ישראל יש את האומץ להודות שלא רק ברמה הטקטית אלא גם ברמה האסטרטגית ואפילו ברמה התפיסתית, אין לו את היכולת להתמודד עם מצב המשק העולמי? שהוא, בדומה לעמיתיו הגדולים והקטנים איבדו את השליטה על הנעשה? שהסכר הגדול, אותו הקימו, והגביהו וחיזקו לאורך שבע שנות מדיניות מוטעית והרסנית מאז המשבר הקודם, הולך ונסדק ועכשיו עומד להיפרץ — ואין לאל ידם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 + 1 =

*