אופטימיות מדומה ומציאות עגומה (1): להתנתק מהרעש הזיהומי

העיתונות בארץ ובעולם מלאה דיווחים, ניתוחים ופרשנויות על אודות סיום המיתון והחזרה לצמיחה. מדוע אסור להסתמך על זה, ומדוע חייבים להתנתק מהמיינסטריים מדיה כמקור למידע ופרשנות

אייטם זה מתוכנן להיות הראשון בסדרה שתדון על המצב העכשיו והצפוי בכלכלה העולמית. המניע לכתיבת סידרה זו הוא התחושה העזה שלי – או, אם תרצו, השתייכותי לאסכולות ולמחנות הגורסים – שהתיקון הגדול (שהתחיל בבורסות במארס השנה) נמצא בשלביו האחרונים ושהשלב הבא של הקריסה הפיננסית/ המפולת הבורסאית/ המיתון הכלכלי / המשבר החברתי-פוליטי, בקיצור, של התהליך שהתחיל ב-2007 – עומד בפתח. יש איפוא הכרח להיערך לקראת הבאות, אבל המקום להתחיל בהיערכות זו הוא בהבנת הכאן והעכשיו.

הנושא של האייטם הזה הוא זיהום, וליתר דיוק, רעש. אבל כדי להגיע לנושא עצמו, יש צורך בהקדמה קצרה.

כל מי שניזון מהמדיה המיינסטרימית לגבי מה שקורה בכלכלה העולמית והישראלית, לא כל שכן לגבי ההתפתחויות בשווקים בעולם ובארץ, אמור להיות משוכנע כי 1) קיים שיפור במצב הכלכלי, 2) הבורסות 'חוגגות' לאור השיפור הזה, 3) כל האינדיקטורים מצביעים על סיום קרוב למיתון, אם הוא לא הסתיים כבר.

אין כאן מקום, וגם אין טעם, לחזור על כל המידע הספציפי עליו נשענת הערכה כללית זו. כהכללה, ניתן לומר שמידע זה כולל סדרות מקרו-כלכליות וגם דיווחים של חברות בורסאיות. בכל מקרה, קיים הרבה מידע כזה, המשמש כתימוכין לטענות המושמעות על אודות סוף המיתון.

לכן, מי שרוצה לבוא ולומר שהמיתון כלל אינו נגמר, אלא רק לקח פסק זמן העומד להסתיים בקרוב, חייב להתייחס למידע הזה. אפשר לשלול אותו מכל וכל – לדוגמא, לומר שהוא שקרי; אפשר לתרץ אותו בצורה זו או אחרת; או אפשר לקבל אותו ולומר 'למרות כל זה…'; אבל אי אפשר להתעלם ממנו.

לדעתי, יש מקום לכל הגישות שנזכרו, כלומר יש מהמידע המוצג שהוא שקרי, יש בו דברים המחייבים תירוץ והסבר, ויש גם דברים שצריכים לקבלם ברמה של 'כן, אבל..'. אך לפני שנכנסים לעובי הקורה, הכרחי להציג גישה כוללנית יותר ביחס למידע שמתפרסם במדיה המיינסטרימית ובניתוחים המקצועיים של גופים מוסדיים/ מימסדיים.

להתנתק מהזיהום של המדיה

הגענו למצב, הן בארץ והן בכל העולם, שכדי להגיע להבנה אמיתית לגבי כל נושא שבעולם – סתם לדוגמא, כדורגל או כדורסל – יש הכרח אבסולוטי להתנתק מהמדיה המיינסטירמית. תהליך ההתדרדרות של המדיה הגיע לשפל כה חמור שכמעט אי אפשר עוד להסתייע ב'מסננים', ולו הטובים ביותר.

המדיה מזהמת את המידע, את הפרשנות וממילא את ההבנה – של נושא כלשהו – עד שכבר לא ניתן לסנן אותה או לדלות ממנה את מה שנחוץ. זו עובדה מצערת, אבל מי שלא מכיר בה וממשיך להישען על המדיה המיינסטרימית כמקור עיקרי למידע ולגיבוש הדעה שלו גורם לעצמו נזק, וגם אינו יכול לשמש בר-שיח בדיון רציני על נושא כלשהו – בין אם זה העתיד של בית"ר ירושלים ובין אם זה האיום הגרעיני האיראני.

מקורות ומניעים לזיהום המידע והפשרנות

מן הראוי ששטח הדיון הכלכלי יכלול מגוון וטווח דעות רחב ביותר, כולל ובמיוחד כאלה שאינן מקובלות או שנשמעות מוזרות/ קיצוניות / הזויות, ובתנאי ש:

  • הדעה נתמכת בנתונים המקובלים כנכונים, עדכניים ומוצגים בצורה עניינית
  • יש בדעה המושמעת נימוקים בעלי הגיון פנימי, כגון הישענות על אסכולה תיאורטית
  • שלמשמיע הדעה יש רקע מתאים והתמצאות/ הבנה בנושא עליו הוא מתבטא
  • שמשמיע הדעה אינו סובל מניגודי אינטרסים

כל אחד מהתנאים האלה חשוב בפני עצמו, אבל לענייננו כאן האחרון הוא הקריטי. ממנו אפשר לגשת הישר לרשימה הנגדית, השלילית, של מה ומי לא יכול להיכלל בשטח הנקי:

  • אנשים, חכמים ככל שיהיו, המועסקים על ידי בנקים ובתי השקעות או גופים דומים
  • עיתונאים, במיוחד מהעיתונות הפיננסית
  • אנשים שנכתמו או נכפשו, בצדק או שלא בצדק, על פעילותם בעבר בתפקיד כלשהו

כדאי לציין שבדומה לכל כלל, יש גם לכלל הזה יוצאים-מן-הכלל. אבל חשוב ביותר לקבוע את הכלל, ואח"כ לקבוע מי ומה מהווה יוצא-מן-הכלל.

מה עומד על הפרק?

גם אם אתה מאמין ומשוכנע שאנחנו – העולם, מדינת ישראל, המעמד החברתי אליו אתה משתייך, המשפחה, כל אחד מאיתנו כיחידים – נמצאים באמצע תהליך היסטורי הרה-גורל, בו מערכות שלמות שנבנו על פני דור או דורות קורסות ונמחקות מהעולם, ובמהלכו תיחרב תרבות חברתית-כלכלית חובקת-עולם וגם אם דעותיך שונות בתכלית השינוי – אתה חייב להתמקד במידע, בפרשנות ובגישות שיש להם סיכוי לפחות להיות נכונות ואמיתיות. חייב להתעמת מבחינה אינטלקטואלית עם דעות שונות ואף סותרות לשלך, ובתנאי שהן שואפות להיות נכונות ואמיתיות.

אולם דעות המושמעות תחת האיצטלה של המערכת הפיננסית המימסדית אינן שואפות להיות נכונות ואמיתיות. זה היה נכון תמיד, אבל במצב של איום קיומי למוסד הספציפי המשמיע את הדעה, ולכל המערכת הממסדית אליה שייך הכותב, הדעות האלה שואפות רק לדבר אחד – לחיזוק של הסטטוס קוו המערכתי ושל המערכת המימסדית שקיומה תלוי בהמשך אותו סטטוס קוו.

המערכת המימסדית הזאת כוללת כל המערכת הפוליטית, כל המערכת הפקידותית הבכירה וכמעט כל המערכת הפיננסית. כמעט בדרך אגב, היא כוללת גם את כל המדיה המיינסטרימית, מפני שהמשך קיומה של זו (בכל ערוציה – טלוויזיה, רדיו, עיתונות, וכו') תלויה בכספים המגיעים מהמערכת הפוליטית ו/או המערכת הפיננסית. די לחשוב על הדוגמאות המקומיות, ממעריב ועד לערוץ 10, כדי להיווכח בנכונות הקביעה הזו.

כאשר עומדת על הפרק שאלה כה גורלית כגון – 'האם פנינו לאינפלציה או דפלציה?' – שמאחוריה מסתתרת השאלה הקיומית עוד יותר – 'האם תהיה התאוששות וחזרה למסלול המוכר, או שיהיה מיתון ארוך ועמוק או אפילו דפרסיה? – אזי הממסד, על כל שלוחותיו אינו יכול להרשות לעצמו הלוקסוס של דיון ענייני. הוא חייב לעשות כל מאמץ לדחוף את כל המערכות לכיוון הרצוי לו. אחת הדרכים המרכזיות בה הוא עושה זאת היא שיכנוע, ומאמצי השכנוע מתחילים בהכרח בתוכו-הוא. אנשי המימסד חייבים להיות משוכנעים בצדקת דרכם, או לפחות להיות מסוגלים לשכנע אחרים שהם משוכנעים.

ובאותה מידה, מול שאלות כה גורליות לגבי עתידו האישי והקבוצי, הפרט – האדם המשכיל, החושב והמנסה להגיע להבנה ברורה של מה קורה ומה צפוי – אינו יכול לאפשר לרעש היום-יומי המיוצר על ידי המערכת הפיננסית והמדיה לטמטם את מוחו. הוא חייב לחשוב, ולזה הוא זקוק לשטח הנקי מהרעש המזהם את השטח הציבורי.

זהו הרקע ההכרחי לדיון על אודות מצב הכלכלה העולמית עכשיו ולאן פניה בעתיד הקרוב, אליו אחזור בפוסטים הבאים, אי"ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

+ 38 = 45

*