הטוב, הרע והמכוער

הסיפור הגדול של יום שישי, מבחינת הכלכלה, היה ללא ספק פרסום נתוני האבטלה והתעסוקה ליולי. כאן היתה בשורה חיובית של ממש, בדמות א) אובדן של פחות מרבע מיליון משרות בפעם הראשונה מאז פרוץ המשבר הגדול לפני כמעט שנה; ב) ירידה בשיעור האבטלה בעשירית האחוז; ג) עלייה מזערית באורך הממוצע של שבוע העבודה (כלומר במספר השעות השבועיות הממוצע). כל אחת מנקודות אלה היתה הפתעה: לדוגמא, הצפי לאובדן משרות היה מעל 300,000, גם אצל האופטימיסטים. להמשך קריאת 'שוק העבודה: יותר טוב אין פירושו טוב'

איזה יום בשווקים המקומיים היה לנו אתמול (ב')! אבל בהקשר המקומי סימן השאלה נראה מיותר לחלוטין . האירוע המרכזי של היום היה בשוק המט"ח והוא היה בגדר דז'ה וו לאירועי ה-14 במארס אשתקד – ומי שיבדוק יגלה שהרקע הבינלאומי אז היה דומה להפליא…

צעדו של פישר אתמול היה, לעניות דעתי, נכון, צודק, מתבקש, הכרחי – מה שאתם רוצים מהכינויים החיוביים (כולל גם אמיץ). כל הנימוקים שלי הוצגו בפוסט הארוך של שלשום, ונשאר רק לומר שההחלטה של היום מוכיחה שהנגיד גם סבור שעתיד תעשיות הייצוא חשוב יותר למדינת ישראל מעתידם של סוחרי המטבע. מובנת, עם זאת, רוגזם של הסוחרים – המקומיים והזרים – על כך שפישר ירק להם בפרצוף וסירב להיכנע לתכתיב שהעבירו לו לאחרונה, לפיו על פישר לנטוש את מדיניות ההתערבות ולתת להם לשחק באופן חופשי.

במשחק הפוקר הגדול פישר העלה מאוד את מחיר ההשתתפות, למעשה הוא שם על השולחן ערימה חדשה של ז'טונים. לא כולם ירצו להמשיך ולשחק מולו, וחלקם יתקפלו ויילכו הביתה, כך שהניצחון שלו בטווח הקצר מאוד הוא די מובטח. אבל מרבית מבקריו (שהם רבים מאוד – ראה במיוחד בגלובס בהקשר זה) מבין חוגי הסוחרים הפנימו את זה מיד, וטוענים שמול הניצחון בטווח המיידי, הוא יספוג מפלה בטווח הקצר-בינוני, מפני שאין ביכולתו לעמוד מול כל העולם.

ובכן – זה נכון. אבל מי שרוצה להבין את מה שקרה ולא סתם להתנפח ולעסוק בקלישאות, צריך להתחיל לא בהודעה בת שלוש-השורות של בנק ישראל על הטקטיקה החדשה שלו (מאתמול), אלא בסקירה החודשית השוטפת של בנק ישראל על שוק המט"ח ביולי (גם היא מאתמול). להמשך קריאת 'לקראת תפנית בדולר?'

איזה יום בשווקים העולמיים היה לנו אתמול (ב')! שוקי המניות עלו כמעט בכל מקום (אבל שימו לב לחולשה בשוק היפני, שנראית מהותית ולא מקרית; אל תשימו לב לחולשה בתל אביב בסוף היום, שנראית מקרית ולא מהותית). בארה"ב, הנאסד"ק עבר (סוף סוף) את רמת ה-2000, ומה שחשוב יותר – הS&P – עבר (סוף סוף) את רמת ה-1000.

עכשיו אפשר לומר שהראלי הגדול שהתחיל במארס הגיע לרמות שיועדו לו (על ידי מנתחי גלי אליוט) כרמות סבירות למהלך שהוא הרבה יותר מתיקון חולף – ושיטעה רבים לחשוב שהוא תחילתו של שוק שוורים ארוך-טווח. בטווח המיידי יש לצפות לתיקון, אולי משמעותי, אולם קיימת סבירות גבוהה יותר שהראלי לא גמור ושנראה עוד סיבוב של עליות וקביעת שיאים גבוהים אף יותר במהלך השבועות הקרובים, וסבירות נמוכה יותר שהשיא של הראלי נרשם בימים אלה. כמובן שכל האפשרויות פתוחות, אבל כך זה נראה.

מאידך, החוזק שהפגין שוק האג"ח בימי ה-ו בשבוע שעבר פשוט התאדה היום, והתשואות נסקו למעלה במקביל למחירי האג"ח הארוך והארוך מאוד שצנחו. הפרשנים במדיה ייחסו שינוי זה לנתונים הכלכליים החזקים (כביכול) שהתפרסמו היום, אבל זה נראה הסבר דחוק למדי. אולי החוזק היה טכני, לאחר הגיוס המסיבי של השבוע שעבר ולקראת סוף החודש, וייתכן כי  היה אתמול מעבר מסיבי מאג"ח בטוחים לסוגי נכסים בטוחים פחות. להמשך קריאת 'לקראת תפנית בדולר?'

מעניין לעניין באותו עניין: לפני שהדולר הופל שלב נוסף במסע ההיחלשות שלו, כמתואר באייטם הקודם, סיים השקל שבוע המסחר המקומי ברמות של פחות מ-3.80 וסביב 5.35 ליורו. בסיכום שבועי, מדובר בעוד שבוע חזק לשקל, המציב אותו הרבה מעבר לרמות שאפשר להרגיש בהן נוח, מבחינת תחרותיות ורווחיות הייצוא.

ואכן, הנושא של מה שמכונה בישראל כ'שער הדולר', כאשר הכוונה היא לשער השקל, פרץ במהלך השבוע החולף אל עמודי החדשות הכלליים ותפס מקום בשיחת היום, גם בחוגים לא-פיננסיים.

סיכום השבוע מצביע, לפחות לכאורה, על מגמות מנוגדות בשוק המט"ח: מצד אחד, העובדה שהשקל עולה, הן מול הדולר והן מול היורו, מצטיירת כתופעה 'שקלית' ולא כתופעה 'דולרית' – כלומר, מדובר בעליה בזכות השקל עצמו ולא בהיסחפות של המטבע הישראלי בתוך מהלך גלובלי רחב. מצד שני, עצם הדבר ששער החליפין הגיע לעמודים הראשונים של העיתונים הכלליים ולכותרות החדשות, מרמז – בדרך כלל – על מגמה שמיצתה את עצמה ושעומדת לשנות כיוון. להמשך קריאת 'מי שולט בשקל ולמי זה חשוב'

פרסום האומדן הראשון של התמ"ג האמריקני לרבעון השני, ביום ו' בבוקר שעון ניו יורק, היה אירוע חשוב מכמה בחינות.

הנתונים החדשים כללו גם תיקון רטרואקטיבי של הרבעונים האחרונים כמו גם של שנים רבות לאחור. הפעם נתעלם מההיסטוריה היותר עתיקה – כמו למשל שהמיתון של 2001 היה הרבה יותר קל מכפי שהעריכו בעבר, עד שהוא בקושי ראוי לכינוי מיתון (מהבחינה הסטטיסטית כמובן).

אבל לגבי ההיסטוריה הקרובה – של המיתון הנוכחי, שהתחיל מבחינה רשמית בסוף 2007 – העידכון קובע שהוא חריף יותר, עמוק יותר וגם ארוך יותר. מהנתונים עולה שגם ברבעון הראשון של 2008 היתה צמיחה שלילית בתמ"ג. יש לזה חשיבות גדולה, אולם החשיבות הרבה ביותר שמורה לנתונים הטריים ביותר, על אודות הרבעון השני של 2009, בו התכווץ המשק בקצב הרבה יותר איטי מאשר ברבעוני הקטסטרופה (האחרון של 2008 והראשון של 2009).

זוהי בשורה חיובית, אך בוודאי לא בלתי צפויה. ייתכן גם שהתמונה באשר לרבעון הראשון תשתפר עוד יותר כאשר יתפרסמו העדכונים לאומדן ראשון זה במהלך החודש/חודשיים הבאים. אבל לא נעסוק כאן בניתוח נתוני התמ"ג אלא בתגובה אליהם בשווקים השונים. להמשך קריאת 'עוד מדרגה למטה בדולר – מתקרבים לתחתית'

מסתבר שכן. בכתבה שהתפרסמה בניו יורק טיימס (NYT) ביום שני, ממליץ רוביני בחום על מינויו של בן ברננקי לקדנציה שניה כיו"ר הפדרל ריזרב ומכתיר אותו "המונע הגדול" – כלומר, האיש שעל ידי החלטותיו האמיצות מנע את התפתחות שלGreat Depression שני והצליח לצמצם את הקטסטרופה 'רק' לGreat Recession-.

אם אתה מאמין שברננקי באמת עשה זאת, הוא אכן ראוי לתואר, ואולי גם למינוי המחודש. רוביני לא נמנע מלפרט את הטעויות הגדולות של ברננקי עד לפרוץ המשבר הגדול של ספטמבר-אוקטובר אשתקד, כולל השתתפותו בטעויות בתפיסה ובביצוע של קודמו גרינספן, וגם את טעיותיו שלו כנגיד. למרות כל אלה, מעשיו בעת המשבר מצדיקים את המשך כהונתו, לדעת רוביני.

הכתבה פורסמה כמובן גם בבלוג של רוביני (ההפניה דלעיל היא לשם) והציתה סערה גדולה בין הטוקבאקיסטים. רובם המכריע הגיבו בשלילה מוחלטת לרעיון ושפכו את זעמם על רוביני, על עצם ההצעה ועל הדרך שהוצגה. מעבר לתחושה מאוד ברורה של אכזבה מרה מהאיש שהפך לגורו של רבים ברחבי העולם, הוצגו גם כמה טענות קשות אך משכנעות נגדו.

לדוגמא – לאן נעלמה הביקורת הנוקבת של רוביני, כולל על ברננקי ועל צעדיו, שאפיינה את כתיבתו כל עוד ממשל בוש שלט בכיפה? איך זה שביקורת זו והלהט המוסרי שהתלווה אליה התפוגגו בעידן של אובמה? רבים מבין המגיבים טענו שהכתבה מהווה הסבר מפורט ומנומק מדוע אין למנות את ברננקי מחדש – רק שכל הנימוקים נופנפו הצידה. להמשך קריאת 'היהפוך רוביני עורו?'

אתמול פורסמו נתוני מכירות הדירות בארה"ב. כמו כל הנתונים של התקופה האחרונה, אלה זכו לפרשנות חיובית במיינסטריים מדיה. מי שרוצה לקרוא ניתוח ענייני ואובייקטיבי של הנתונים, כדאי שיפנה (כרגיל בנושאי נדל"ן) לאתר Calculated Risk, בו יש סידרה של התייחסויות לנתונים במהלך אתמול.

סוף סוף, יום של הפוגה בעליות החזקות בשווקים – אבל כדאי לשים לב לכך שמה שהסתמן כתיקון בשוק האמריקני התאדה ברובו במהלך יום המסחר אתמול. כך שייתכן שלא יהיה תיקון של ממש לעליות של השבוע-שבועיים האחרונים, למרות מצב של 'קניית-יתר' מובהק באינדיקטורים קצרי הטווח.

התופעה חזרה על עצמה בשוק המטבעות: הדולר התאושש קמעא, אבל לא בצורה משמעותית. די להסתכל בשער השקל או במטבעות ספקולטיביים אחרים כגון הכתק הנורווגי, ששבר שלשום את השיא שלו מול הדולר מיוני, כדי להיווכח שהסנטימנט האנטי-דולרי נשאר חזק – והוא צפוי להמשיך, לפחות לזמן מה. היעד של היורו, המתקשה מאוד לרשום התקדמות של ממש, נשאר 1.435 בשלב ראשון, אח"כ כ-1.45 ואולי הוא יגיע ל-1.50 במהלך העליה הנוכחית – אולם זה לא נראה סביר לאור התנהגותו הכבדה העכשווית.

הירידה המשמעותית היחידה נרשמה במתכות היקרות, אבל מוקדם מאוד לייחס חשיבות גדולה לכך. מלבד ירידה זו, הנסיגה בנפט היתה מינורית ובנחושת שולית לגמרי.

בסיכומו של דבר, מגמת העליה עומדת בעינה ואף צוברת תאוצה. היעדים נשארים כפי שהיו – 1,000 ויותר ב-S&P, 9,500-10,000 בדאו, וכו'.

אך אותם ניתוחים החודרים מעבר לכותרות של השוק ועוסקים ב'איכות' העליה, הנמדדת בפרמטרים כגון מחזורים, מנהיגות (במובן של סקטורים מובילים) ומעל לכל, מבנה העליה – העובדה שעוצמת העליה גדולה ככל שהמניה קלילה יותר, וככל שפוזיציית השורט במניה גדולה יותר – מצביעים כמעט פה אחד על סממנים של ראלי-שוק-דובים, ולא על תקופת גיאות חדשה ההולכת ומתגבשת.

השאלה היא עוד כמה זמן זה יכול להימשך. התשובה, כמובן, היא שאיש אינו יודע. אבל אפשר להצביע על שתי תופעות כאילו-סותרות: א) ככל שהראלי נמשך והמחירים עולים, הנטיה של פרשנים רבים היא להאריך את טווח הראיה שלהם עבור הראלי ולטעון שהוא יכול להמשיך לאורך זמן רב יותר (יש המדברים עכשיו על המשך אל תוך 2010, דבר שנראה דמיוני אם הקצב הנוכחי יישמר). ב) ראלי כזה, הבנוי על חוג קונים צר, עלול להיפסק בבת-אחת וללא התראה.

העיתונות בארץ ובעולם מלאה דיווחים, ניתוחים ופרשנויות על אודות סיום המיתון והחזרה לצמיחה. מדוע אסור להסתמך על זה, ומדוע חייבים להתנתק מהמיינסטריים מדיה כמקור למידע ופרשנות

אייטם זה מתוכנן להיות הראשון בסדרה שתדון על המצב העכשיו והצפוי בכלכלה העולמית. המניע לכתיבת סידרה זו הוא התחושה העזה שלי – או, אם תרצו, השתייכותי לאסכולות ולמחנות הגורסים – שהתיקון הגדול (שהתחיל בבורסות במארס השנה) נמצא בשלביו האחרונים ושהשלב הבא של הקריסה הפיננסית/ המפולת הבורסאית/ המיתון הכלכלי / המשבר החברתי-פוליטי, בקיצור, של התהליך שהתחיל ב-2007 – עומד בפתח. יש איפוא הכרח להיערך לקראת הבאות, אבל המקום להתחיל בהיערכות זו הוא בהבנת הכאן והעכשיו.

הנושא של האייטם הזה הוא זיהום, וליתר דיוק, רעש. אבל כדי להגיע לנושא עצמו, יש צורך בהקדמה קצרה.

כל מי שניזון מהמדיה המיינסטרימית לגבי מה שקורה בכלכלה העולמית והישראלית, לא כל שכן לגבי ההתפתחויות בשווקים בעולם ובארץ, אמור להיות משוכנע כי 1) קיים שיפור במצב הכלכלי, 2) הבורסות 'חוגגות' לאור השיפור הזה, 3) כל האינדיקטורים מצביעים על סיום קרוב למיתון, אם הוא לא הסתיים כבר.

אין כאן מקום, וגם אין טעם, לחזור על כל המידע הספציפי עליו נשענת הערכה כללית זו. כהכללה, ניתן לומר שמידע זה כולל סדרות מקרו-כלכליות וגם דיווחים של חברות בורסאיות. בכל מקרה, קיים הרבה מידע כזה, המשמש כתימוכין לטענות המושמעות על אודות סוף המיתון.

לכן, מי שרוצה לבוא ולומר שהמיתון כלל אינו נגמר, אלא רק לקח פסק זמן העומד להסתיים בקרוב, חייב להתייחס למידע הזה. אפשר לשלול אותו מכל וכל – לדוגמא, לומר שהוא שקרי; אפשר לתרץ אותו בצורה זו או אחרת; או אפשר לקבל אותו ולומר 'למרות כל זה…'; אבל אי אפשר להתעלם ממנו.

לדעתי, יש מקום לכל הגישות שנזכרו, כלומר יש מהמידע המוצג שהוא שקרי, יש בו דברים המחייבים תירוץ והסבר, ויש גם דברים שצריכים לקבלם ברמה של 'כן, אבל..'. אך לפני שנכנסים לעובי הקורה, הכרחי להציג גישה כוללנית יותר ביחס למידע שמתפרסם במדיה המיינסטרימית ובניתוחים המקצועיים של גופים מוסדיים/ מימסדיים. להמשך קריאת 'אופטימיות מדומה ומציאות עגומה (1): להתנתק מהרעש הזיהומי'

או: על מגבלות הכלכלנים בהתמודדות עם תופעות כאילו-כלכליות

הדיון סביב מחירי הדיור ושוק הדיור הולך ומתחמם מיום ליום. אבל הדיון סטה אתמול (ד') מדרך המלך אל עבר דרך ללא מוצא. תרמה לכך החלטתו של העיתון גלובס לפרסם בהבלטה את דבריו של האנליסט טרנס קלינגמן – בהם הוא מאשים את פישר ביצירת בועה בשוק הנדל"ן, ומזהיר מהתוצאות החמורות העלולות לנבוע ממצב זה.

במהלך היום הופיע בגלובס עצמו מאמר של דרור מרמור, בו ניסה להסביר מדוע תנאי השוק השוררים בישראל לאורך השנים האחרונות וגם היום, אינם דומים כלל ועיקר לאלה ששררו בארה"ב בשנות הגיאות והבועה בנדל"ן שם. אני מסכים עם מרבית דבריו של מרמור, אם כי לא עם כולם, אבל בעוד שהסבריו ונימוקיו מספיקים לדחות את ניתוחו הלא-רציני של קלינגמן, הם אינם מהווים הסבר האמיתי למה שקרה בארה"ב.

מרמור מציין, בין השאר, את השמרנות של הבנקים הישראלים, את ההסדרים השונים מאוד הקיימים אצלנו בכל הקשור ללקיחת משכנתא ופרעונה, וכו'. כל זה נכון וצודק. אבל השוני בין ישראל 2009 לבין ארה"ב 2004 אינו נעוץ רק, או בעיקר, בהסדרים מינהליים, ביורוקרטיים או אפילו פיננסיים.

הגיע הזמן שאנשי הכלכלה והפיננסיים יפנימו אמת קריטית: בועה איננה תופעה כלכלית או פיננסית. היא תמיד, בכל מקום, תופעה חברתית-פסיכולוגית השייכת לתחומי הסוציולוגיה ופסיכולוגיית ההמונים הרבה יותר מאשר לכלכלה, למינהל עסקים, לבנקאות או לפיננסיים. זו אמת לא מקובלת ולא מתקבלת אצל הכלכלנים, הבנקאים ושאר הפיננסיירים – אבל זו האמת הבסיסית.

נכון הדבר שכדי שרוח העוועים המניעה את הבועה תוכל להדביק אוכלוסיה גדולה מאוד – שזהו תנאי הכרחי ללידתה וצמיחתה של בועה פיננסית – נדרש קיומם של תנאים פיננסיים מסויימים, בראשם שפע של כסף זול. אבל להגדיר את הבועה כמצב שבו קיים כסף זול בשפע, או כתוצאה ישירה של מצב כזה, פשוט אינו נכון. להמשך קריאת 'מדוע אין בועה בישראל – ומה זו בועה בכלל'