הטוב, הרע והמכוער

מסתבר שכן. בכתבה שהתפרסמה בניו יורק טיימס (NYT) ביום שני, ממליץ רוביני בחום על מינויו של בן ברננקי לקדנציה שניה כיו"ר הפדרל ריזרב ומכתיר אותו "המונע הגדול" – כלומר, האיש שעל ידי החלטותיו האמיצות מנע את התפתחות שלGreat Depression שני והצליח לצמצם את הקטסטרופה 'רק' לGreat Recession-.

אם אתה מאמין שברננקי באמת עשה זאת, הוא אכן ראוי לתואר, ואולי גם למינוי המחודש. רוביני לא נמנע מלפרט את הטעויות הגדולות של ברננקי עד לפרוץ המשבר הגדול של ספטמבר-אוקטובר אשתקד, כולל השתתפותו בטעויות בתפיסה ובביצוע של קודמו גרינספן, וגם את טעיותיו שלו כנגיד. למרות כל אלה, מעשיו בעת המשבר מצדיקים את המשך כהונתו, לדעת רוביני.

הכתבה פורסמה כמובן גם בבלוג של רוביני (ההפניה דלעיל היא לשם) והציתה סערה גדולה בין הטוקבאקיסטים. רובם המכריע הגיבו בשלילה מוחלטת לרעיון ושפכו את זעמם על רוביני, על עצם ההצעה ועל הדרך שהוצגה. מעבר לתחושה מאוד ברורה של אכזבה מרה מהאיש שהפך לגורו של רבים ברחבי העולם, הוצגו גם כמה טענות קשות אך משכנעות נגדו.

לדוגמא – לאן נעלמה הביקורת הנוקבת של רוביני, כולל על ברננקי ועל צעדיו, שאפיינה את כתיבתו כל עוד ממשל בוש שלט בכיפה? איך זה שביקורת זו והלהט המוסרי שהתלווה אליה התפוגגו בעידן של אובמה? רבים מבין המגיבים טענו שהכתבה מהווה הסבר מפורט ומנומק מדוע אין למנות את ברננקי מחדש – רק שכל הנימוקים נופנפו הצידה. להמשך קריאת 'היהפוך רוביני עורו?'

אתמול פורסמו נתוני מכירות הדירות בארה"ב. כמו כל הנתונים של התקופה האחרונה, אלה זכו לפרשנות חיובית במיינסטריים מדיה. מי שרוצה לקרוא ניתוח ענייני ואובייקטיבי של הנתונים, כדאי שיפנה (כרגיל בנושאי נדל"ן) לאתר Calculated Risk, בו יש סידרה של התייחסויות לנתונים במהלך אתמול.

סוף סוף, יום של הפוגה בעליות החזקות בשווקים – אבל כדאי לשים לב לכך שמה שהסתמן כתיקון בשוק האמריקני התאדה ברובו במהלך יום המסחר אתמול. כך שייתכן שלא יהיה תיקון של ממש לעליות של השבוע-שבועיים האחרונים, למרות מצב של 'קניית-יתר' מובהק באינדיקטורים קצרי הטווח.

התופעה חזרה על עצמה בשוק המטבעות: הדולר התאושש קמעא, אבל לא בצורה משמעותית. די להסתכל בשער השקל או במטבעות ספקולטיביים אחרים כגון הכתק הנורווגי, ששבר שלשום את השיא שלו מול הדולר מיוני, כדי להיווכח שהסנטימנט האנטי-דולרי נשאר חזק – והוא צפוי להמשיך, לפחות לזמן מה. היעד של היורו, המתקשה מאוד לרשום התקדמות של ממש, נשאר 1.435 בשלב ראשון, אח"כ כ-1.45 ואולי הוא יגיע ל-1.50 במהלך העליה הנוכחית – אולם זה לא נראה סביר לאור התנהגותו הכבדה העכשווית.

הירידה המשמעותית היחידה נרשמה במתכות היקרות, אבל מוקדם מאוד לייחס חשיבות גדולה לכך. מלבד ירידה זו, הנסיגה בנפט היתה מינורית ובנחושת שולית לגמרי.

בסיכומו של דבר, מגמת העליה עומדת בעינה ואף צוברת תאוצה. היעדים נשארים כפי שהיו – 1,000 ויותר ב-S&P, 9,500-10,000 בדאו, וכו'.

אך אותם ניתוחים החודרים מעבר לכותרות של השוק ועוסקים ב'איכות' העליה, הנמדדת בפרמטרים כגון מחזורים, מנהיגות (במובן של סקטורים מובילים) ומעל לכל, מבנה העליה – העובדה שעוצמת העליה גדולה ככל שהמניה קלילה יותר, וככל שפוזיציית השורט במניה גדולה יותר – מצביעים כמעט פה אחד על סממנים של ראלי-שוק-דובים, ולא על תקופת גיאות חדשה ההולכת ומתגבשת.

השאלה היא עוד כמה זמן זה יכול להימשך. התשובה, כמובן, היא שאיש אינו יודע. אבל אפשר להצביע על שתי תופעות כאילו-סותרות: א) ככל שהראלי נמשך והמחירים עולים, הנטיה של פרשנים רבים היא להאריך את טווח הראיה שלהם עבור הראלי ולטעון שהוא יכול להמשיך לאורך זמן רב יותר (יש המדברים עכשיו על המשך אל תוך 2010, דבר שנראה דמיוני אם הקצב הנוכחי יישמר). ב) ראלי כזה, הבנוי על חוג קונים צר, עלול להיפסק בבת-אחת וללא התראה.

העיתונות בארץ ובעולם מלאה דיווחים, ניתוחים ופרשנויות על אודות סיום המיתון והחזרה לצמיחה. מדוע אסור להסתמך על זה, ומדוע חייבים להתנתק מהמיינסטריים מדיה כמקור למידע ופרשנות

אייטם זה מתוכנן להיות הראשון בסדרה שתדון על המצב העכשיו והצפוי בכלכלה העולמית. המניע לכתיבת סידרה זו הוא התחושה העזה שלי – או, אם תרצו, השתייכותי לאסכולות ולמחנות הגורסים – שהתיקון הגדול (שהתחיל בבורסות במארס השנה) נמצא בשלביו האחרונים ושהשלב הבא של הקריסה הפיננסית/ המפולת הבורסאית/ המיתון הכלכלי / המשבר החברתי-פוליטי, בקיצור, של התהליך שהתחיל ב-2007 – עומד בפתח. יש איפוא הכרח להיערך לקראת הבאות, אבל המקום להתחיל בהיערכות זו הוא בהבנת הכאן והעכשיו.

הנושא של האייטם הזה הוא זיהום, וליתר דיוק, רעש. אבל כדי להגיע לנושא עצמו, יש צורך בהקדמה קצרה.

כל מי שניזון מהמדיה המיינסטרימית לגבי מה שקורה בכלכלה העולמית והישראלית, לא כל שכן לגבי ההתפתחויות בשווקים בעולם ובארץ, אמור להיות משוכנע כי 1) קיים שיפור במצב הכלכלי, 2) הבורסות 'חוגגות' לאור השיפור הזה, 3) כל האינדיקטורים מצביעים על סיום קרוב למיתון, אם הוא לא הסתיים כבר.

אין כאן מקום, וגם אין טעם, לחזור על כל המידע הספציפי עליו נשענת הערכה כללית זו. כהכללה, ניתן לומר שמידע זה כולל סדרות מקרו-כלכליות וגם דיווחים של חברות בורסאיות. בכל מקרה, קיים הרבה מידע כזה, המשמש כתימוכין לטענות המושמעות על אודות סוף המיתון.

לכן, מי שרוצה לבוא ולומר שהמיתון כלל אינו נגמר, אלא רק לקח פסק זמן העומד להסתיים בקרוב, חייב להתייחס למידע הזה. אפשר לשלול אותו מכל וכל – לדוגמא, לומר שהוא שקרי; אפשר לתרץ אותו בצורה זו או אחרת; או אפשר לקבל אותו ולומר 'למרות כל זה…'; אבל אי אפשר להתעלם ממנו.

לדעתי, יש מקום לכל הגישות שנזכרו, כלומר יש מהמידע המוצג שהוא שקרי, יש בו דברים המחייבים תירוץ והסבר, ויש גם דברים שצריכים לקבלם ברמה של 'כן, אבל..'. אך לפני שנכנסים לעובי הקורה, הכרחי להציג גישה כוללנית יותר ביחס למידע שמתפרסם במדיה המיינסטרימית ובניתוחים המקצועיים של גופים מוסדיים/ מימסדיים. להמשך קריאת 'אופטימיות מדומה ומציאות עגומה (1): להתנתק מהרעש הזיהומי'

או: על מגבלות הכלכלנים בהתמודדות עם תופעות כאילו-כלכליות

הדיון סביב מחירי הדיור ושוק הדיור הולך ומתחמם מיום ליום. אבל הדיון סטה אתמול (ד') מדרך המלך אל עבר דרך ללא מוצא. תרמה לכך החלטתו של העיתון גלובס לפרסם בהבלטה את דבריו של האנליסט טרנס קלינגמן – בהם הוא מאשים את פישר ביצירת בועה בשוק הנדל"ן, ומזהיר מהתוצאות החמורות העלולות לנבוע ממצב זה.

במהלך היום הופיע בגלובס עצמו מאמר של דרור מרמור, בו ניסה להסביר מדוע תנאי השוק השוררים בישראל לאורך השנים האחרונות וגם היום, אינם דומים כלל ועיקר לאלה ששררו בארה"ב בשנות הגיאות והבועה בנדל"ן שם. אני מסכים עם מרבית דבריו של מרמור, אם כי לא עם כולם, אבל בעוד שהסבריו ונימוקיו מספיקים לדחות את ניתוחו הלא-רציני של קלינגמן, הם אינם מהווים הסבר האמיתי למה שקרה בארה"ב.

מרמור מציין, בין השאר, את השמרנות של הבנקים הישראלים, את ההסדרים השונים מאוד הקיימים אצלנו בכל הקשור ללקיחת משכנתא ופרעונה, וכו'. כל זה נכון וצודק. אבל השוני בין ישראל 2009 לבין ארה"ב 2004 אינו נעוץ רק, או בעיקר, בהסדרים מינהליים, ביורוקרטיים או אפילו פיננסיים.

הגיע הזמן שאנשי הכלכלה והפיננסיים יפנימו אמת קריטית: בועה איננה תופעה כלכלית או פיננסית. היא תמיד, בכל מקום, תופעה חברתית-פסיכולוגית השייכת לתחומי הסוציולוגיה ופסיכולוגיית ההמונים הרבה יותר מאשר לכלכלה, למינהל עסקים, לבנקאות או לפיננסיים. זו אמת לא מקובלת ולא מתקבלת אצל הכלכלנים, הבנקאים ושאר הפיננסיירים – אבל זו האמת הבסיסית.

נכון הדבר שכדי שרוח העוועים המניעה את הבועה תוכל להדביק אוכלוסיה גדולה מאוד – שזהו תנאי הכרחי ללידתה וצמיחתה של בועה פיננסית – נדרש קיומם של תנאים פיננסיים מסויימים, בראשם שפע של כסף זול. אבל להגדיר את הבועה כמצב שבו קיים כסף זול בשפע, או כתוצאה ישירה של מצב כזה, פשוט אינו נכון. להמשך קריאת 'מדוע אין בועה בישראל – ומה זו בועה בכלל'

הניגונים האופטימיים בפי המקהלה הממסדית, על סוף המשבר והצמיחה שמתקרבת – אינם במקומם, לדעתי. אבל דווקא אם הם מוצדקים, ישראל עומדת בפני איום אינפלציוני מתוצרת בית, ונערכת לקראתה בדרך שגויה ומזיקה. [מצטער, אבל זה מאמר ארוך שחייבים לקרוא עד הסוף].

אמש סעדתי עם נציגי אחת מחברות הדירוג הבינלאומיים, המבקרים בארץ ונפגשים עם הצמרת הכלכלית. המסר העיקרי שהם קולטים מבני-שיחם הישראלים הוא שכלכלת ישראל (כמו גם כלכלת העולם) נמצאת על תוואי של התאוששות. גם אם ההתאוששות בעולם המפותח תהיה איטית, אצלנו היא תאפשר חזרה לצמיחה בשנה הבאה, ואולי גם ברמה של מעל 2%.

נאמר להם כי בכל מקרה, הפעילות הכלכלית אצלנו כבר מתחילה להתאושש, ואיתה גם גביית המיסים, כך שלא תהיה שום בעיה לעמוד ביעדי התקציב בשנה הנוכחית כמו גם בשנה הבאה – ובעצם יש לצפות בביטחה לרמת גירעון מתחת לרמה שנצפתה בתקציב.

לצורך הדיון, נישאר במסגרת התוואי הזה (אישית אינני מאמין שהמשבר נגמר או שהעולם חוזר לעצמו בכזאת קלות ומהירות, וממילא שישראל יכולה לנשום לרווחה – אבל נשאיר כל זה בצד). אם התסריט האופטימי הוא  הנכון, הרי שהבעיה המיידית העומדת בפני המשק היא של רמת אינפלציה עולה. מסקנה זו ברורה לכולם, החל מבנק ישראל, עובר באוצר וכלה בכלכלנים העצמאיים. להמשך קריאת 'מתכוננים לקרב הלא נכון עם הנשק הלא נכון'

חשוב לזכור תמיד שכל הדיבורים סביב הפעילות השוטפת בשווקים – כולל הנ"ל – הם בעלי חשיבות שולית. ביחס לתמונה הגדולה, הם בהחלט עונים על ההגדרה שלי ל'דברי הבל', כלומר שהם יתאדו תוך יום-יומיים, ואולי פחות. 

במסגרת התמונה הגדולה, הנושאים הקריטיים לא השתנו וגם לא ישתנו בעתיד הנראה לעין: הראשון הוא הסוגיה של אינפלציה/ דפלציה, והשני הוא אלו צעדי מדיניות להפעיל לקראת ההמשך – כאשר השני הוא נגזר ישירות מהראשון. מי שמודאג מאינפלציה (יותר מדפלציה) חייב לדרוש יציאה הדרגתית מהמדיניות המונטרית הלא-אורתודקסית וחזרה למדיניות 'נורמלית', יחד עם הימנעות מחבילות תימרוץ פיסקליים נוספים.  

גישה הקרובה מאוד לזו היא של האנליסטים המודאגים מקריסה פיסקלית של מדינות מפותחות, דוגמת בריטניה, בגלל גודל החובות שהן לקחו על עצמן במהלך הטיפול במשבר. קריסה כזו יכולה לגרום להיפר-אינפציה, או להתמוטטות כלכלית כללית, או לשילוב בין השניים, אבל בכל מקרה אסור לתת לה לקרות – גם אם זה כרוך במחיר של מיתון עמוק וארוך, נפילת בנקים וכו'. 

מאידך, המחנה הקנסייאני והכלכלנים הקרובים לו, דוגל בהמשך המדיניות המרחיבה, הן בתחום המונטרי והן בפיסקלי – על ידי הפעלת חבילות תימרוץ נוספות ואף גדולות יותר. את המחיר האינפלציוני האפשרי, או הבלתי-נמנע אליבא דחלק מהם, יש לשלם כחלופה הפחות גרוע, לעומת האפשרות של התמוטטות כלכלית-חברתית שהיא המחיר של הימנעות מהתערבות מסיבית. 

את תמצית הדיון ניתן לקרוא בשני מאמרים המהווים ביחד את הנוזלטר השבועי האחרון של ג'ון מאולדין, 'מחוץ לקופסה'. מאמר אחד הוא של פרשן בריטי נודע, אם גם קיצוני ומתלהם, והשני מפאול מקקאלי מפימקו, שהיה בארץ בחודש שעבר לרגל כנס IOSCO, והנמנה עם השורה הראשונה של כלכלני מאקרו בארה"ב – למרות היותו מועסק על ידי גוף שוק-הוני מובהק. 

פשוט אסור לפספס. מי שלא מקבל את הניוזלטר כמנוי (בחינם, דרך אתר http://www.johnmauldin.com/)

יכול למצוא אותו דרך אותו אתר. אפשר גם למצוא את שני המאמרים בנפרד, אבל זה לעשות לעצמך חיים קשים.

עוד יום חיובי בשווקים אתמול, כאשר לאחר הנפילה של הדולר בתחילת היום, עליה כבר כתבתי, בורסות המניות המשיכו לעלות, חלקן בשיעור ניכר. אבל מצטברים סימני עייפות וסביר להניח שתהיה נסיגה מסויימת, או לפחות דשדוש במקום לכמה ימים – אלא אם יימצאו מקורות כספיים חדשים, כלומר גל חדש של משקיעים המצטרפים לחגיגה.  

בכל מקרה, בתחום המטבעות, ברמה העולמית יש לעקוב אחרי ביצועי המטבעות המשניים (הכתר הנורבגי, הכתר השבדי וגם הדולר הקנדי) ובכמה מטבעות מרמה שלישית (הזלוטי הפולני והרובל הרוסי) כדי לאמוד את הילך הרוחות בשוק. בינתיים, אין ספק שהכסף ממשיך לזרום חזרה מהמטבעות הנחשבים בטוחים לספקולטיביים יותר. 

באשר ללשי"ט, הוא שוב הגיע אתמול לרמה של מעל 1.65 לדולר ושוב לא הצליח להתקדם הלאה, או אפילו לשמור על רמת זו – הבוקר הוא נסוג בסנט שלם. זוהי עדות נוספת לרושם שלי ההולך ומתחזק על פני השבועות האחרונים שהליש"ט איבד את התנופה שלו. הוא נגרר למעלה מול הדולר כאשר מתרחש פרץ של עליות כלליות, אבל מזה כחודש הוא אינו נמנה בין המטבעות המובילים את העליות, אלא כאמור בין הנגררים (נוכשלעפער'ס, ביידיש).  

אחרון, אחרון חביב, השקל: הוא מנסה לחצות לכיוון מטה (כלומר להתחזק) את הרף של 3.90 לדולר, אך בינתיים אינו מצליח לפרוץ אותו בצורה משכנעת. המשך המעקב הצמוד הוא הכרחי; הייתי מנחש שהשקל כן יעלה מול הדולר, פחות או יותר ביחד אם היורו – אבל בינתיים לפחות זה לא קורה. כמובן שהמשבר ההולך ומחריף עם ארה"ב – כך לפחות הדבר מוצג במדיה המיינסטרימית ואצל הפרשנים שלה – אמור להשפיע לרעה על השקל, אבל כולנו למדנו שאין קשר ישיר בין הזירה המדינית והפיננסית.  

בעוד שוקי המניות המשיכו לעלות בימי ה-ו', אמנם בקצב מואט לעומת הזינוק של יום ד', הדולר דשדש ואפילו קצת התחזק. אבל הסממנים למה שיבוא היו המשך העליות בזהב ובעיקר בנפט, וגם בחלק מהמטבעות 'המשניים', במיוחד 'מטבעות הסחורות' כגון הקנדי, האוסטרלי והנורווגי, ועל כולם הרובל הרוסי, שהפגינו חוזק הולך וגובר במהלך השבוע החולף.

לכן הפריצה כלפי מטה של הדולר היום באסיה והבוקר באירופה, מול כמעט כל המטבעות, היתה צפויה לחלוטין, ומאשרת את ההערכה שהוא בדרך לסיבוב – קצר אבל אולי חד – למטה. כל האנליסטים הטכניים מנסים לחשב לו מחירי יעד, אבל כרגע  1.45 נתפס כיעד בכל סבירות גבוהה וגם רמת 1.50 כבר אינו נחשב דמיוני.

ללא ספק נחזור ליעדים בבלוגים הבאים. אבל מרתק במיוחד ההתנהגות של השקל היום – הוא נשאר יציב מול הדולר, פחות או יותר, וממילא יורד מול היורו. זהו התסריט החיובי ביותר מבחינת המשק הישראל בתנאים של דולר יורד בעולם. לא בטוח שזה יימשך, אבל הלוואי שכן. עצם הניסיון להחזיק מעמד הוא חשוב ומהווה, באופן פרדוקסלי, הצבעת אימון בפישר. אני מניח שהודעת S&P על שמירת הדירוג של ישראל תרמה – אבל היא היתה צריכה דווקא להעלות את השקל מול כל המטבעות, אז גם כאן ניתן לשאוב עידוד שהשוק מבין שהשקל אינו מועמד מוביל לעליות.

מאידך, כל מטבעות הנפט והסחורות, ובראשם הרובל הרוסי, חוגגים היום. כך גם הזהב, שזינק וחצה בקלות את רמת ה-950 דולר, ואולי אולי נערך לעוד נסיון לשבור את ה-1,000.

כל מה שקורה תואם את התפיסה של החבר'ה באליוט וויב אינטרנשיונאל, של 'הכל שוק אחד'. הדולר יורד ואיתו כל מה שמהווה מקלט בטוח – אג"ח ממשלתי וין יפני. מאידך, כל נכס ספקולטיבי – מטבעות סחורות, סחורות עצמן, מניות ואג"ח זבל ושל מדינות זבל – עולה. השאלה הגדולה היא האם סיבוב העליות הנוכחי יימשך שבועיים, חודש או חודשיים

אתמול היה יום חשוב ביותר בשווקים – בכל השווקים כמעט בכל העולם. במשפט אחד, מה שקרה הוא מה שכתוב בכותרת – השלב הבא של הראלי-שוק-דובים, או התיקון הגדול שהתחיל במארס, יצא לדרך.

מסקנה זו נשענת על גודל העליות שנרשמו בשוקי המניות (וגם בזהב ובנפט), על העוצמה הפנימית שהפגינו שווקים אלה (כגון העובדה שכל הסקטורים ב-S&P השתתפו במידה זו או אחרת), ובעובדה שהעליות הקיפו כמעט את כל השווקים כמעט בכל העולם.

למרות שהתפתחות זו תואמת את הצפי הכללי שלי, העיתוי המדוייק היה (כרגיל) קצת מפתיע. ניתן היה לצפות לנסיגה יותר משמעותית ו/או ארוכה בשוקי המניות – כלומר, המשך הנסיגה מרמות השיא של הראלי שנרשמו בחודש שעבר. אבל השוק החליט אחרת, כנראה על סמך נתונים חיוביים ומעודדים שהתפרסמו הן ברמת המאקרו והן ברמת המיקרו. אליבא דבעלי התיאוריות הקונספירטיביות, ההסבר הוא ש"הם" – אלו ששולטים בשוק ומכוונים אותו כראות עיניהם – (מלבד כשלזה לא קורה, כמובן…) דוחפים אותו כלפי מעלה.

כך או אחרת, אנחנו חוזרים לתוואי עולה, וממילא אנחנו חוזרים גם ליעדים המקוריים של הראלי כולו, אותם הגדרתי כבר בתחילתו, לאחר שנכרה השפל במארס. מספר שיטות טכניות מצביעות על אותם תחומי יעד, ולפיהן הראלי הזה צפוי להשיא את מדד ה- S&P 500 אל מעל ל-1,000 נקודות, ייתכן מאוד לכיוון ה-1,100, ויש סיכוי גם ל-1,200. במונחי דאו ג'ונס, היעד המינימלי הוא 9,000- 10,000, אבל גם כאן ייתכנו בהחלט רמות גבוהות יותר. ובנאסד"ק, רמת ה-2,000 בוודאי אינו בלתי-אפשרי.

כחלק מהתפנית הזה בשוק , הדולר ירד שוב, הפעם אל האיזור של 1.41 ליורו, ובמקביל גם מול שאר המטבעות. בפני עצמו, ירידה זו משאירה את שער הדולר/ יורו בתוך טווח השערים בו הוא תחום לאחרונה. אבל, שוב, נראה מאוד שמדובר בתחילתו של מהלך יותר משמעותי, במקרה זה של ירידת הדולר. אם כן, הוא צפוי לחצות 1.415 כיעד ראשון, ואת השיא הקודם של 1.433 בהמשך, ובהחלט ייתכן שנראה שערים יותר גבוהים (כלומר ערך דולר יותר נמוך ביחס ליורו) בהמשך.

גם השקל לא נשאר אדיש, והוא ביצע ירידה משמעותית ביחס לדולר, אך נשאר מעל 3.90. בכל מקרה, אני מצפה להמשך הירידה בדולר, בתקופה המיידית ולתקופה קצרה, וזה מחייב פיזור יותר רחב, כאשר הכיוון של השקל די מעורפל. אם הדולר אכן יירד עוד, סביר להניח שהשקל יירד מולו – אבל האם הוא יירד או יעלה ביחס ליורו? בענין זה, כל האופציות פתוחות ויש צורך לעקוב מקרוב.

זה מביא אותי בהכרח למיני-חגיגה סביב 'הפתעת המדד' (רובם המכריע של המדדים החודשיים מהווים הפתעה לחזאים – ההפתעה האמיתי היא כאשר יש מדד התואם בדיוק את מרבית התחזיות, כמו זה של החודש הקודם). מבלי להיכנס לפרטים:

1. המדד היה גבוה בגלל הנפט. זה בינתיים ירד, אבל עכשיו מתחיל לעלות שוב. בכל מקרה, לטווח היותר ארוך, מחיר הנפט יירד בשיעור ניכר, ביחד עם כל הסחורות.
2. בהקשר יותר רחב, ובפעם המי-יודע-כמה, לא תהיה אינפלציה ברמה העולמית, אלא דפלציה. המצב אצלנו יותר מורכב, מכמה סיבות, ובעיקר בגלל
3. מחירי הדיור, ששוב תרמו לעליית המדד ואינם יורדים באופן כללי. מדובר, כמובן, במחירי שכירות, אבל עובדת היסוד של שוק הדיור במדינת ישראל היא שאין עודף היצע, אלא עודף ביקוש. במקרה ה'טוב', עודף ביקוש זה יישאר כבוש בגלל המיתון – אבל ככל שיתגברו סממני ההתאוששות, כל שכן אם זו תמצא ביטוי ממשי – מחירי הדיור חייבים לעלות.
4. פישר לא יעלה את הריבית בשלב זה, מפני שהוא נשאר מודאג מסיכוני המאקרו העולמיים.
5. חלק נכבד מהאינפלציה בחודשיים האחרונים, וגם זו שתירשם בחודשיים הבאים, היא מלאכותית ונוצרה על ידי החלטות מיסוי ממשלתיות.

אפשר להרחיב הדיבור בכל הנושאים הנ"ל, אבל די בכך להיום. העיקר הוא, כאמור, שאנחנו בסשלב השני – ולטעמי האחרון – של הראלי הגדול. עכשיו שזה התחיל, אפשר להתחיל להעריך מתי הוא יסתיים ולהיערך למפולת שתבוא אח"כ.