שיאכלו עוגות?

אייטם זה מהווה תגובה  — כולל  הערות, הערכה ומחלוקת — לכתבה של דורון צור היום בדה מרקר שמוצגת בכתובת:

http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=/ibo/repositories/stories/m1_2000/skira20100725_1181237.xml

כדאי מאוד לקרוא את הכתבה, בעיקר בזכות עצמה – בכלל, מי שלא קורא הכתבות של דורון צור באופן שוטף מפסיד מכל הבחינות – אבל בהקשר המיידי, בתור רקע להערות הבאות.

המוקד של צור השבוע הוא דווקא פוליטי/ חברתי, ולא כלכלי, עיסקי או פיננסי, כמנהגו המקובל. מי שחושב שיש מוזרות בדבר, שיתרגל. העולם נוטש את העידן הפיננסי/ עיסקי שאפיין אותו בשני העשורים לפני פרוץ המשבר ב-2007, ונכנס לעידן שבו נושאים וגורמים פוליטיים וחברתיים יהיו (שוב) דומיננטיים. אין זה משנה כלל אם דעתך היא שזהו שינוי מבורך או מקולל – הוא קורה, הולך ומתעצם וישמש כנימה המרכזית של עולם העסקים לשנים הבאות. כמה שנים? זה עוד נראה, אבל תצאו מההנחה שמדובר בלא מעט.

על רקע זה ניתן להבין הרבה יותר טוב את הסיפור שדורון צור פרס, על אודות מג וויטמן – האישה שהובילה את אי-ביי להישגים כה מרשימים – שפנתה לאחרונה לכיוון הפוליטיקה ומתמודדת על המשרה של מושל קליפורניה. אבל לסיפור שלו יש לא רק גיבורה אחת, אלא שתיים. הגברת השניה היא רוז אן דה-מורו, מנהיגת איגוד האחיות בקליפורניה, ומנהיגת המערכה נגד וויטמן. מעל לכל, מתנגדת גב’ דה-מורו לתוכנתיה של גב’ וויטמן לחלץ את קליפורניה ממצב של קריסה פיננסית מתקרבת, על ידי קיצוצים מסיביים. קיצוצים אלה יפגעו קשות, כמובן במצבת כוח האדם של הסקטור הציבורי – שכולל, כמובן, את האחיות.

אין סיבה שאתמצת את הכתבה; אדרבה, תקראו את כולה: צור כותב מצויין – היותו מנתח החברות המוביל בישראל לא עומד בסתירה לכשרון כתיבה נדיר. אני בא להוסיף על דבריו.

אבל אתחיל בתיקון שגיאה מהותית בהצגתו. הוא מבליט את הסתירה בין המדיניות הכלכלית של הממשל הפדרלי – כלומר, ממשל אובמה – שהיא ‘קיינסיאנית’ ודוגלת בהרחבה פיסקלית ומונטרית, לעומת האיום/ צפי שהממשל המקומי (ברמות של מדינות בודדות ואף למטה מהן — קאונטיס’, ערים  עיירות וכו’) ייאלץ לנקוט בצעדי צנע, קיצוצים ושאר מרעין בישין. אולם לא מדובר בתסריט עתידי. כבר היום, ומזה זמן, מצבן של מרבית המדינות בארה”ב, כמו גם של רמות השלטון המקומיות יותר, נע בין חמור לקטסטרופלי.

בניגוד גמור למה שקורה אצל השלטון הפדרלי, לממשל המקומי אסור על פי החוק לנהל תקציב גירעוני, ולכן עידן הגזירות הקשות – מקיצוצי שכר ועד פיטורים ואפילו סגירת מחלקות וחיסול מערכות – הוא בעיצומו. הממשל המקומי מפטר עובדים מדי חודש בחודשו במעין הוראת קבע הרסנית, ובכך תורם את חלקו לאבטלה הגואה.

הערה זו מובילה אותי לנקודה המרכזית שברצוני להעלות. אין ספק שהסיפור של מג וויטמן, שהפכה לאישה עשירה מאוד בזכות שנותיה באי-ביי (והודות לישיבתה על הבורד של גולדמן סאקס – כפי שצור מקפיד להזכיר, ובצדק), מול רוז אן דה-מורו, העסקנית הציבורית ומנהיגת האיגודים, הוא מלא דרמה, הנגדות חברתיות ואישיות, וכו’. אבל הרשו לי ללכת בכיוון שונה: בוא נמחוק את שתי הגיבורות הססגוניות ונחליף אותן בדמויות – גברים או נשים – אפורות, בלתי-מוכרות, נטולת כריזמה או ענין ציבורי כלשהו. ג’ון סמית’ מצד אחד, וג’יין ג’ונס מצד שני.

כלומר, בוא ננטוש את הצד האישי ונעבור לצד הענייני. לאור המשבר הכלכלי/ פיננסי הפוקד את קליפורניה (המדינה הגדולה ביותר, ולכן הבולטת, אבל בפועל מדובר בתופעה המקיפה כמעט את כל ארה”ב), די ברור שמדובר בהתנגשות בין תפיסות עולם – זו הקפיטליסטית מחד גיסא, מול ה’חברתית’ או ה’סוציאל דמוקרטית’ מאידך גיסא. בהקשר זה, לא משנה מי הן האישיות המתגוששות בזירה, מה שעומד לדיון הם עניינים עקרוניים.

נניח שכך – ואם כן, אלו עניינים בדיוק עומדים בלב הוויכוח? אני מעז עכשיו לעשות משהו שדורון צור לא עשה, אולי מפני שנסחף בזרם של הסיפורים האישיים של הגיבורות. אני רוצה להכניס לדיון כמה נתונים. כמובן שיש אינסוף נתונים שאפשר להציג, אבל אסתפק בהצגת סידרת נתונים בודדת, האמורה לבטא רעיון רחב ומשמעותי.

תרשים 1 מציג את אחת המגמות המשמעותיות ביותר ביחס לכלכלה האמריקנית, לסקטור העיסקי האמריקני ולכן לחברה האמריקנית – בשלושים השנים האחרונות. הגרף מודד את מספר השביתות שנערכו מדי שנה, בהן היו מעורבים למעלה מאלף עובדים. בפועל, הגרף והנתונים שבו משרטטים את קריסת כוחם של העובדים, של העבודה המאורגנת ושל האיגודים המקצועיים, במשק הפוסט-תעשייתי שצמח באמריקה במהלך העשורים האחרונים.

תרשים 1: מספר השביתות לשנה, בהן מעורבים אלף עובדים או יותר, 1947- 2009

המקור: The Liscio Report

האם מדובר בתופעה חיובית ומבורכת? התשובה תלויה קודם-כך בעמדותיך הפוליטיות-חברתיות – אבל לא רק באלה. הדעה הרווחת בחברה המערבית — לפחות במוקדי הכוח של הפוליטיקה, התקשורת, האקדמיה וכמובן במערכת העיסקית-פיננסית – היא שהחלשת האיגודים איפשרה שגשוג וצמיחה, שלא לדבר על התייעלות וטיפוח מצויינות.

לעומת זאת, אפשר לטעון שמדובר בתהליך של רמיסת כוחו של ציבור העובדים במובן הרחב, ואף יותר מכך – בהחלשה שיטתית של מעמד הביניים ושחיקת שכרם הריאלי של מרבית השכירים במשק. התוצאה המעשית של היעלמות השביתה מהנוף העיסקי, החברתי והפוליטי של מדינות המערב בכלל ושל ארה”ב בפרט, היא הגידול השיטתי בנתח של התמ”ג ההולך להון והקטנה מקבילה של הנתח ההולך לעבודה. העשירים מתעשרים, ומעמד הביניים הולך ונחנק, הולך ועני.

המסר הזה הוא ‘חברתי’, ‘סוציאליסטי’, ובמונחים של היום ‘רדיקאלי’, למרות שעד סוף שנות השבעים הוא היה מיינסטריימי לחלוטין. האם הוא נכון? במובנים רבים, אין ספק שכן. כמות הנתונים, המחקרים והניתוחים המגבים אותו הוא עצום.

אבל האם הוא ‘צודק’? ‘צודק’ זה בכלל לא אותו דבר כמו ‘נכון’. גם אם הוא נכון עובדתית, האם המסקנות המתבקשות ממנו לכאורה הן ‘צודקות’, בהקשר החברתי והפוליטי? ובהקשר של הכתבה של דורון צור – האם הצדק נמצא אצל רוז אן דה מורו, בעוד מג וויטמן אכן מייצגת את האצולה בעלת-הממון, ותוכניתה לפטר עשרות אלפי עובדי ציבור בקליפורניה איננה אלא גירסה מודרנית של תגובת מלכת צרפת, מרי אנטאונט לטענה שלעניים אין לחם לאכול: “שיאכלו עוגות”. בקיצור, היא ושכמותה הם רודנים, אכזריים, דואגים רק לעצמם, וכו’ וכו’.

אולי על בסיס סידרת נתונים אחת, זו התמונה המצטיירת וזו אכן המסקנה המתבקשת. לכן הבה נעכיר את המים ונטשטש מה שהיה כה ברור ופשוט. נציג עוד סידרת נתונים, ונראה מה משמעותם:

תרשים 2: התפתחות השכר הממוצע של עובדי ציבור פדרליים ושל עובדים בסקטור הפרטי,

2000 – 2008

המקור: Clusterstock

הנתונים בתרשים 2 מראים כי במהלך שמונה שנים בלבד, מ-2000 ועד 2008 – מעניין להיזכר בכך שמדובר בשנים של שלטון רפובליקני והתפוררות המפלגה הדמוקרטית — עלה השכר הממוצע של עובד ציבור בממשל הפדרלי בארה”ב בשיעור של 53.7%, כמעט כפול מקצב העלייה של השכר הממוצע של עובד בסקטור הפרטי, שעלה רק ב-28.5%. כתוצאה מכך, הפער בין שכרם של שני העובדים האלה  התרחב מ-32.5% ל-58.6% – לטובת זה שעובד בסקטור הציבורי הפדרלי, ונהנה מביטחון תעסוקתי גדול לאין שיעור!! להשלמת התמונה, נציין כי שיעור האינפלציה בתקופה הידונה היה כ-24%.

נתונים אלה לא מתייחסים לרמת התפוקה של שני העובדים, אבל מותר לנו להניח ששיעור הצמיחה בתפוקה של העובד בסקטור הפרטי היה גבוה (בהרבה?) מזה של עמיתו בסקטור הציבורי-פדרלי. כמו כן, לא מדובר כאן בעובדי ציבור בשלטון המקומי (מדינות וכדומה), דוגמת האחיות בקליפורניה, אבל מותר לנו להניח שעובדי ציבור מכל הסוגים נהנו ממגמות דומות בשכרם, גם אם לא באותה עוצמה.

המסקנות המתבקשות מתרשים 2 שונת – למעשה, הפוכות – מאלו שעלו מתרשים 1. עובדים אינם בהכרח מסכנים. לחלקם, דווקא בסקטור הציבורי,לא היה על מה להתלונן עד ממש לאחרונה. ואולי המשבר הגדול בסקטור הציבורי משקף את המצב הגרוטסקי המתואר בתרשים 2? אולי הגיע סוף-סוף יום הדין עבור הסקטור הציבורי המנופח, הלא-יעיל והמושחת של ארה”ב (אפשר להחליף את שם המדינה ליוון, בריטניה, ספרד וגם ישראל…)?

אולי מנהיגי העובדים אינם גיבורים הנאבקים מול חוסר-צדק משווע, אלא דווקא גורמים האשמים במידה משמעותית להיווצרות המשבר אליו נקלעו מעסיקיהם, ולצרות של ציבור החברים שלהם? אמנם לא האשמים היחידים, אבל אולי אשמים לא פחות ממנהיגי הסקטור העיסקי, ‘החתולים השמנים’ שהתעשרו דרך מנגנוני שוק ההון (קרי הנפקות, אופציות וכדומה)?

בקיצור, אולי אין תשובות פשוטות, פשטניות, חד-צדדיות, חלקיות,כאלו  שמציגות תמונה מעוותת ומסולפת?

אולי, אפילו בקליפורניה, אי אפשר לצבוע הכל בשחור ולבן ולהצביע בהתאם? אולי, אפילו בקליפורניה, ביתה של התרבות ההוליוודית, לא ניתן לצמצם הכל לשתי דמויות ייצוגיות, אחת התגלמות הרוע והשניה התגלמות הטוב, המתעמתות במעין מלחמת בני האור מול בני החושך? אולי גם אחרי העימות, הבחירות, ההצבעה, לסיפור הזה לא יהיה – לא יכול להיות – האפי אנד?

סוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 − = 6

*