קול המון כקול שדי?

יוון מפורסמת כערש הדמוקרטיה. היא גם ידועה לשמצה, בתקופה העכשווית, כערש משבר חובות המדינה באירופה. ביום ראשון, העם היווני מקבלים הזדמנות נוספת להוליד משהו חדש – אבל לפי הסקרים המשהו הזה צפוי להיות שלילי ומרתיע; כאוס, אנרכיה ועליית כוחם של תנועות קיצוניות הן כמה מהאפשרויות הבולטות בתפריט היווני לקיץ 2012.

 

בוזמנית, בצרפת יצביעו בסיבוב השני של מערכת הבחירות לנשיאות. לכאורה, הבחירות בצרפת חשובות לאיןערוך מאלה ביוון, בגלל היותה של צרפת מדינת מפתח באיחוד האירופי, שרק גרמניה חשובה ממנה. אולם עם כל הכבוד הראוי, אם ראוי, לדעתי הבחירות ביוון חשובות יותר – ולא רק הם, אלא גם הבחירות המוניציפאליות באיטליה, בהן מעל 1,000 ערים יקיימו בחירות לראשות העיר בימים א‘/ב‘ (ה-6/7 למאי), עשויות להיות גורליות יותר מאשר הבחירה לנשיאות צרפת.

 מדוע? בעיקר מהטעם הפשוט שבצרפת הענין מוכרע וידוע מראש. אלא אם תירשם הפתעה ממש סנסציונית, פרנסואה הולנד ינצח את ניקולא סרקוזי ויהיה לנשיא הסוציאליסטי הראשון מאז הפרנסואה הקודם מיטראן ב-1981. לניצחון הזה יהיו השלכות רבות, על הפוליטיקה האירופאית, על השווקים הפיננסיים, ועוד ועוד, אבל הוא לא ישנה סדרי בראשית. זאת מפני שההבדלים בין שני המועמדים הינם קטנים – לפחות ביחס לעוצמת המשבר בפניו הם עומדים וההכרעות הנובעות ממנו.

 לעומת זאת, בבחירות לפרלמנט ביוון אין לאיש מושג מי מבין המפלגות הרבות (כ-30) המתמודדות תשיג כוח מספיק כדי להיכנס, ומי מבין הנכנסות תוכל להקים קואליציה – ועם אילו שותפות. די לציין שהתקווה של הממסד האירופי ביחס לבחירות ביוון מצטמקת לכך ששתי המפלגות הגדולות במדינה (של הימיןמרכז והשמאלמרכז) ישיגו ביניהן, מספיק מנדטים כדי להקים קואליציה גדולהולהתמיד בקו של מדיניות הצנע וההישארות בגוש האירו.

 תקווה צנועה זו מבליטה את מה שעומד באמת על הפרק בבחירות ביוון – עבור יוון, עבור כל האיחוד האירופי ולכן עבור כל העולם. בעוד שבבחירות לנשיאות בצרפת הצליחו מפלגות המרכז להחזיק מעמד (נרחיב על כך למטה), ולכן הבחירה בסיבוב השני נערכת בין נציגים שונים של הממסד הפוליטי/ כלכלי/ חברתי – ולכן אינה חשובה כלכך – בבחירות לפרלמנט היווני (ולערים האיטלקים) ספקטרום הבחירה רחב הרבה יותר ומאפשר לציבור לבטא את דעתו, את תחושתו, את אשר בליבו ובבטנו, בחופשיות.

 מה שעומד למבחן ביוון ביום אהוא לא מי תהיה מפלגת השלטון הבאה, אלא שאלות גורליות הרבה יותר: האם יוון תמשיך להתנהל בהתאם לתכתיבים מבריסל, פרנקפורט וברלין – או שהיא תמרוד באדנות של שותפותיההאירופאיות ותלך לדרכההיא? ואם היא תבחר באופציית המרד, האם תצליח להחזיר לעצמה את ריבונותה הכלכלית האבודה, על ידי החייאת המטבע ושער החליפין של עצמה, או שתתרסק בעקבות אקט של התאבדות כלכליתפיננסית? ואיך יגיבו השותפות למעשי המרידה – האם בגזר או במקל?

 בכל מקרה, מה שבטוח הוא שיוון ממשיכה להוות את נייר הלקמוסשל אירופה, לא רק בהקשר הצר של הפעלה ממושכת של מדיניות צנע כלכלית, אלא במובן הרחב של המשך שלטון האליטה הליברלית באיחוד ובמדינות החברות בה. אם יתברר שתוצאות הניסוי הן אובדן השלטון של אותה אליטה ביוון, אזי יעלו למרכז הבמה שאלות נוקבות אף יותר, כולל האם יוון מהווה סנונית ראשונה של התפוררות הדרגתית של המערכת הפוליטית הקיימת באירופה – והאם היא ומדינות אחרות שיָצאו את / יוּצאו מאת האיחוד יישארו דמוקרטיות או יחזרו לסורן האוטוקרטי/ פשיסטי?

 ולם יעקבו בדריכות – כולל מצביעי צרפת, שיחזרו לקלפי ביוני, הפעם לבחור נציגים לפרלמנט מתוך בחירה רחבה בהרבה מזו שיש להם במירוץ לנשיאות.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

+ 8 = 13

*