צרפת: אנחה – כן; רווחה – מדומה

09/05/2017

החגיגה סביב ניצחונו של מקרון, המובלת על ידי כלי התקשורת, היא מובנת אך מוטעית. הנתונים היבשים מראים שרמת הקיצוניות הפוליטית בצרפת נסקה לרמות חסרות-תקדים, והדיבורים על בלימת הקיצוניות באירופה חסרי-יסוד ומשקפים משאלות לב בלבד.

אפשר להבין את התגובה הנלהבת של המיינסטריים מדיה של אירופה ומדינות דמוקרטיות אחרות מסביב לעולם, כולל ישראל. הביטוי שרווח ביום ראשון בערב וביום שני בבוקר, ביטוי שחזר על עצמו מפיהם של אינספור דוברים, היה "אנחת רווחה".

תחושת ההקלה עמדה בניגוד חד לתחושות ההלם והזעזוע שהיוו את התגובות הנפוצות — לפחות באותם מיינסטריים מדיה — לניצחון של טראמפ בארה"ב ושל מחנה התמיכה ב"ברקסיט" בבריטניה. את התגובות של אז  ניתן היה לסכם בתור "אנחה" גדולה מאוד, ללא רווחה כלשהי.

לכן נסחפו רבים באירופה לדבר על "בלימת עליית הקיצוניות", ואפילו על תפנית ברורה במגמת ההקצנה המאפיינת את היבשת בשנים האחרונות. אך למרות ההבנה כלפי תחושת ההקלה שנרשמה קודם בהולנד ועכשיו בצרפת, העובדות היבשות הן שאין כל בלימה, אלא להיפך — מגמת ההקצנה ממשיכה. חמור יותר, אין בסיס מוצק לאופטימיות שבלימה כלשהי תושג בקרוב, לא כל שכן תפנית. חמור מכל, אין הרבה סיבות להאמין שהנשיא הנבחר מקרון יוכל לחולל את המהפכה — או לפחות הרפורמות מרחיקות הלכת — שהבטיח  במהלך הקמפיין.

הערכה זו מבוססת לא על תחושות או משאלות לב, שהן לחם חוקם של כמעט כל הפרשנים הפוליטיים בכל מקום, אלא על ניתוח של נתונים ועובדות, קשים ובלתי-נעימים ככל שיהיו.

מזה כ-5 שנים, אני בונה מדד המיועד למדוד בצורה עקבית ואובייקטיבית את רמת הקיצוניות הפוליטית בכל מדינה ובכל גוש של מדינות. המדד הזה מספק את הכלים אשר בתחום מדעי החברה נחשבים לבסיסיים ביותר — כגון מדידה אחידה וכימות שיטתית — עבור תחום שנשלט על ידי תחושות בטן ודעות שבקרים רבים אינן יותר מדוׂגמוׂת ותו לא.

מדד הקיצוניות הפוליטית נשען על תוצאות אמת של הצבעות לפרלמנטים — ובמדינות כגון צפרת, גם לנשיאות — של מדינות דמוקרטיות. הוא מחושב על ידי סיכום אחוזי ההצבעה למפלגות קיצניות, בלי קשר עם אלה משתייכות לימין הקיצוני או לשמאל הקיצוני. כמובן, אלמנט קריטי בחישוב המדד הוא זיהוי אותן מפלגות 'קיצוניות', דבר שאיננו תמיד פשוט — כפי שגם הודגם במקרה של צרפת.

רמת קיצוניות חסרת תקדים

מבחינת מדד הקיצוניות, הסיבוב הראשון של בחירת הנשיא הצרפתי הוא הקובע — לא השני. זאת מפני שבסיבוב הראשון, כמו בבחירות למושבים בפרלמנט, מוצג בפני הבוחר מיגוון רחב של מועמדים, מפלגות ודעות, המאפשר לו לבחור את זה שהוא מזדהה איתו, ולא זה שהוא מרגיש מוכרח להצביע נגדו, כדי לנסות ולמנוע ניצחון לדעה ממנה הוא סולד.

ובכן, בסיבוב הראשון של 2017, המפלגות הקיצוניות זכו בכ-44% מהקולות. נתון זה מורכב בעיקר מזכייתה של מארין לה פן ומפלגתה  ב-21.3% ושל ז'או לוק מלנשון ומפלגתו בכ-19.6%. אבל בנוסף להם היו עוד שלוש מפלגות שנופלות בקטגוריה של 'שמאל קיצוני' ועוד מפלגה אחת שהיא בלי ספק 'ימין קיצוני'.

עכשיו נחזור לנתון עצמו ונתייחס אליו במלוא חומרתו. שיעור הצבעה של 44% עבור מועמדים קיצוניים הוא חסר תקדים בצרפת: בבחירות הקודמות, של 2012 — בהן השתתפו כמעט כל המפלגות הקיצוניות  שהתמודדו השנה, כולל לה פן ומלנשון —  שיעור ההצבעה עבורן היה 31%. השיא ההיסטורי הקודם של הקיצונים היה ב-2002, כשהצלחתו שה לה פן האב הביא לשיעור כולל של מעל 35%.

אין לי נתונים מלאים עבור כל המדינות על פני כל השנים, אבל סביר להניח שבשום מדינה דמוקרטית מערבית מאז מלחמת העולם השניה, לא השיגו מפלגות קיצוניות מעל 40% של הקולות (ואל תתייחסו ליוון, שאיננה עונה על ההגדרה הנ"ל).

זאת ועוד: הנתון של 44% מבוסס על פרשנות מקלה. מפלגה בשם תנועת עליית צרפת (NPA), תחת הנהגתו של ניקולא דופון-איניון (Dupont-Aignan) השיגה 4.7% מהקולות. מפלגה זו ומנהיגה מיקמו את עצמם "בין פיון לבין לה פן", כלומר די עמוק בחלק הימני של המפה. יתרה מזו, לאחר הסיבוב הראשון, דופון-איניון התחבר ללה פן והיא 'מינתה' אותו כראש ממשלתה המיועד. כלומר, יש הצדקה רבה לצרף את הקולות של ה-NPA למחנה ה'ימין קיצוני' — ואז מדד הקיצוניות יעלה לקרוב ל-49%, כמעט שווה לאחוז של המפלגות המתונות (!)

לתמונה העגומה — נוראה תהיה תיאור מתאים יותר — הזו, יש להוסיף את הנתונים האומללים של הסיבוב השני: שיעור השתתפות נמוך, שבתוכו 9% מכלל הבוחרים הטריחו את עצמם להגיע קלפי רק כדי לשלשל פתק לבן, כאקט של מחאה נגד המערכת כולה. 26% נוספים לא התייצבו בכלל. ומבין ה-65% מהציבור שהצביע, 65% מהם הצביעו עבור מקרון והעניקו לו את הניצחון "הסוחף", כדברי הפרשנים — אבל 0.65X0.65 = 42.2%, כלומר הוא לא קיבל מנדט במלוא מובן המילה. מלבד זאת, אין כל ספק שרבים מאוד מבין מצביעי מקרון — ואולי רוב — הצביעו לא עבורו אלא נגד לה פן.

צפי קודר

הסיכוי של לה פן לנצח היה מלכתחילה קלוש, ולאחר הסיבוב  הראשון הפך אפסי. הצרה, של צרפת ושל אירופה, היא שהסיכוי של מקרון לשלוט ולבצע את תוכניתו הוא גם כן קלוש, ואם הוא ומפלגתו הטריה לא ירשמו הישג משמעותי בבחירות לפרלמנט, זה יהפוך לאפסי.

שני הגושים הקיצוניים, זה של הימין הלאומני וזה של השמאל המרקסיסטי, לא יסתפקו בהצרת צעדיו בפרלמנט. ניסיון העבר, של הרפורמות המתונות שניסה סרקוזי להעביר, מלמד שההתנגדות תהיה כללית וגם אלימה, כולל חסימת כבישים, שביתות ושיתוק כל מה שניתן לשתק.

מקרון עצמו הוא 'עב"מ' — ללא עבר פוליטי ביצועי. אבל גם אם יוכיח יכולת פוליטית טקטית ונחישות ברמה של דה גול, ספק גדול אם יצליח לחולל מהפכה חברתית-כלכלית שתעצור את דעיכת כלכלת צרפת ותתקן את החברה הצרפתית השסועה. זאת לפני שנזכיר בכלל את בעיית ההגירה והמהגרים, ומלחמת התרבות הסמויה המשתוללת סביב נושא זה.

כלומר, גם אם מקרון מתאים לתפקיד באופן אישי, הוא צפוי להתברר כגורם שהגיע מאוחר מדי מכדי להושיע את צרפת — וממילא את אירופה. אמנם במצב הכלכלי נרשם שיפור קל לאחרונה, אבל זה אינו מחלחל להמונים, שעבורם אין כל משמעות לרמות השיא הנרשמות בבורסות לקראת ולאחר ניצחון מקרון.

הצפי הקודר עבור צרפת ואירופה כולה משליך על מדינת ישראל בצורות שונות, אבל אחת העיקריות ביניהן היא שמצבו של יהדות צרפת ימשיך להתדרדר.  בריטניה תיסגר בפניהם, וכך גם ארה"ב, בעוד שמדינת ישראל — למרות כישלונה המצער של השנים האחרונות בקליטת עליה מצרפת — תישאר כאופציה היחידה עבור רוב היהודים, כשיגיעו מים עד נפש. והם אכן יגיעו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*