עניים מרודים תביא בית

“הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית” (ישעיהו נ”ח; ז)

שלושה אירועים חשובים, שניתן לכנותם גם “דרמטיים” ואף “היסטוריים”, התרחשו בארה”ב , ביום רביעי שעבר, ה-6 בינואר.

  1. הגדול, הבולט, הדרמטי וה”היסטורי” מביניהם — לפחות לפי הכרעת כלי התקשורת ו”דעת הקהל המובלת על ידם” — היתה הפלישה אל תוך בנין הקפיטול בוושינגטון הבירה, על ידי אספסוף זועם, מוסת על ידי הנשיא היוצא, דונלד טראמפ.
  2. בבחירות במדינות ג’ורג’יה לשני המושבים לסנאט במדינה זו, ניצחו בשניהם המועמדים הדמוקרטים. משמעות הדבר היא שלדמוקרטים תהיה רוב גם בסנאט, ובכך ישלטו הדמוקרטים בשלושת מוקדי השלטון בוואשינגטון (הנשיאות, הסנאט ובית הנבחרים).
  3. במסחר בשוק המניות בניו יורק, רשמו המדדים המובילים שיא היסטורי — כלומר, עוד שיא היסטורי, ברצף ארוך של שיאים שנרשמו בימים, שבועות וחודשים האחרונים.

אלו העובדות הבסיסיות באשר לאירועים הללו. נציין, כבדרך אגב, את האירוניה המרה שמסתתרת בין אירוע מספר 1 — הפלישה לסאנט — לבין אירוע מספר 3 — השיא בבורסה. הפלישה, איך שלא מתייחסים אליה, משמשת כאקורד הסיום של תקופת הנשיאות של טראמפ. אותו טראמפ השתמש בשיטתיות ולאורך כהונתו ברמת השערים בבורסה כמדד להצלחתו ושגשוגו של המשק האמריקני — וככזה, להצלחתו האישית כנשיא. אם הבורסה עלתה, כפי שעשתה לאורך כהונתו למעט פרקי זמן קצרים, הוא צייץ על כך וניכס לעצמו את ההישג שלטעמו מקופל במגמת העליה של שערי המניות.

עכשיו, ביום מפלתו, הבורסה העניקה לו עוד רמת שיא כמתנת פרידה. הוא לא צייץ על אודות “הצלחה” זו — מבחינה טכנית, מפני שנסתם בפניו ערוץ הציוצים שלו, ומבחינה מהותית, מפני שזה כבר לא ענין אותו.

אבל, כאמור, זוהי הערת אגב. יותר מעניין היא מערכת הקשרים בין שלוש העובדות הנ”ל. האם יש קשר, ואם כן בין מה למה — ובאיזה כיוון? הקשר הנסיבתי הוא שכולם התרחשו באותו יום — אבל מהו הקשר הסיבתי, אם יש כזה בכלל?

כל הדיווחים על אודות העליות בבורסות באותו יום היו תמימי דעים: הניצחון הדמוקרטי בג’ורג’יה הוא הגורם הישיר לעליות בבורסה. ההסבר לכך הוצג בנימוקים כלכליים-פיננסיים הנסובים סביב הציפיה לחבילה גדולה של צעדי תימרוץ כלכליים שהשליטה הדמוקרטית המוחלטת תאפשר לקדם באופן מיידי וללא התנגדות ממשית.

לכאורה, היה ניתן לצפות לזיהוי של קשר אחר, הפוך, והוא בין הפלישה לבין הבורסה. הלא מול אירוע חסר תקדים וכה חמור, עד שהדעה הכללית ראתה בו קריאת תיגר על אושיות המדינה ואופיה הדמוקרטי, היה ניתן לצפות לתגובה שלילית במערכת הפיננסית המקומית. במילים פשוטות, מהומה בתוך בנין הקפיטול היתה צריכה להצית ירידות בבורסה, כחלק מהזעזוע הכולל שהיא יצרה.

ובכן, התשובה לכך היא שאמנם בשעות אחה”צ, כאשר התרחשה הפלישה, אכן ירדו שערי המניות בבורסה — אבל לא בעוצמה כזאת שהיתה בכוחה למחוק את העליות שנרשמו בבוקר. כלומר, יש קשר בין אירוע מספר אחד לאירוע מספר שלושה, אבל הקשר הזה התברר כחלש יותר מהקשר בין האירוע השני שהוצג לעיל לבין האירוע השלישי.

נוסיף עוד קשר אפשרי: סביר מאוד להניח שהניצחון הדמוקרטי בג’ורג’יה העצים את התסכול של טראמפ ואת הכעס שהוא שידר לתומכיו, תחושות שבאו לידי ביטוי באירועים לפני ותוך כדי הפלישה. כלומר יש גם קשר סיבתי בין אירוע מספר שתיים לאירוע מספר אחד.

מהי הסיבה ומהו המסובב?

עד כאן, הכל ברור מבחינת סיבה ומסובב. אבל ניתן להציע קשר נוסף בין האירועים הנ”ל, שהוא בעצם הגורם המקשר בין תופעות הרבה יותר רחבות מאשר ההתרחשויות המסויימות של ה-6 לינואר 2021.

ברצוני לטעון שיש קשר בין אירוע מספר שלוש, השיא בבורסה, לבין אירוע מספר אחד, הפלישה לקפיטול. אולם הקשר הזה איננו זה שצוין לעיל, לפיו הפלישה היתה צריכה להשפיע לרעה על הבורסה, ואולי כן השפיעה במידה זו או אחרת.

הקשר הסיבתי האחר, שהוא גדול הרבה יותר ומאוד לא נסיבתי אלא עמוק ומשמעותי, הוא בין השיא בבורסה — ובעצם, כל השיאים בבורסות לאורך השנה האחרונה וגם בשנים הקודמות — לבין המהומה והפלישה. ולא המהומה הפלישה הספציפית שהתרחשו בוואשינגטון ב-6 לינואר, אלא בין כל המהומות וכל הפלישות, שבוצעו על ידי פורעים והמונים משולהבים מכל הסוגים, ומכל הגזעים, בשם אידיאולוגיות שונות, שהתרחשו בארה”ב לאורך השנה האחרונה וגם בשנים הקודמות.

הקשר הסיבתי המדובר הוא בין העובדה שהבורסות עולות מזה שתים עשרה שנים ברציפות, ולמעשה מזה 39 שנים תוך הפסקות והפרעות חולפות, לבין מצבם ומעמדם של רובם המכריע של אזרחי ארה”ב. הקשר מתבטא בכך שכתוצאה מהגאות הממושכת והגוברת במערכת הפיננסית, בעלי ההון נהיו יותר ויותר עשירים, הן מבחינה אבסולוטית והם מבחינה יחסית לשאר האוכלוסיה.

לעומת זאת, לאורך כל התקופות האלה, ובמגמה שהלכה והתחזקה לאורך העשורים והשנים, מצבו של הציבור האמריקני נהיה יותר גרוע מכל בחינה שהיא — לא רק פיננסית, אלא כלכלית, בריאותית, חברתית, נפשית, כמעט בכל תחום ועל פי כל מדידה.

בתוך התקופה הארוכה יותר שראשיתה  ב-1982, תת-התקופה מ-2009 — כלומר מסוף מה שמכונה “המשבר הפיננסי הגדול” — מתאפיינת בעיוות הרבה יותר גדול בחלוקת העושר והסטת ההכנסות מאשר קודם לכן. הנתונים הרלבנטיים מוכרים לכל מי שטורח להתעניין: כמעט כל “הצמיחה הכלכלית” (כלומר התוספת שנמדדה בעושר הלאומי) מאז 2009 התנקז לידיו של המאיון העליון ורובו אצל האלפיון העליון. אותו מאיון מחזיק ביותר עושר מאשר הרבה יותר ממחצית האוכלוסיה הכוללת  (האחוז המדויק משתנה בהתאם למה בדיוק מודדים ואיך).

אבל מסתבר שאין צורך בהתמצאות רחבה בנתונים הסטטיסטיים. ניתן להגיע לאותה מסקנה גם על בסיס ‘ידע אישי’ שנצבר ברחוב, מניסיון משוק התעסוקה וממקומות עבודה, מחוויות בבתי ספר, מהזדקקות למערכות הבריאות והרווחה — או, ובמיוחד, בהעדרן של תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, לפחות ברמה הראויה לשמה. 

לכן גם השחורים בגטאות של הערים הגדולות כגון שיקאגו, בלטימור וגם וואשינגטון; גם הלבנים בערים ועיירות הנידחות, המוזנחות והשכוחות-אל של פנסילבניה, אוהיו ושאר מדינות ‘חגורת החלודה’; גם המהגרים, החוקיים והבלתי-חוקיים, שנשאבו ללוס אנג’לס רבתי; כל אלו וקבוצות אחרות הגיעו לכדי הבנה, בדרכן הלא-משוכללת אך האפקטיבית,  שהמערכת הסוציו-אקונומית של ארה”ב בנויה כך שלהם אין סיכוי להתקדם דרכה, אלא נידונים להיות נרמסים ומנוצלים על ידה, ו/או להיות נפלטים ממנה.

 

הבנה זו חלחלה לאט, אבל לאחר שנים ועשורים היא נקלטה.  אצל הקבוצות האלה נשבר לא רק האמון בסיסמאות הנוצצות של החלום האמריקאי, אלא גם את הרתיעה מלנקוט בפעולה נגדית . אצל כל קבוצה, נקודת השבירה וחציית הקו התרחשה בקצב אחר, בנסיבות אחרות וכתוצאה מאירועים אחרים.

ייתכן מאוד שהמגפה, התגובות לה וההשלכות שלה שימשו כגורם מאיץ שהביא להתפוצצות דווקא ב-2020. זה מסביר למה היתה פלישה לקפיטול של מדינת וואשינגטון בסיאטל ביוני שעבר — שזכתה לסיקור נרחב  וברובו אוהד של המדיה המיינסטריימית – מצד קבוצות שחורות, חלקן רדיקאליות ומהפכניות; כמו גם מהומות רבות אחרות באותו פרק זמן, וגם הפגנות אלימות רבות, וגם פלישות אחרות, (כגון זו שבפורטלנד, אורגון, בדצמבר). עכשיו הגיעה הפלישה לקפיטול הלאומי בוושאינגטון, הפעם מצד קבוצות לבנות, חלקן רדיקאליות ומהפכניות. אבל כל הקבוצות האלה הן גזעניות בצורה זו או אחרת, וכולן אנטישמיות.

לכן הטרגדיה האמריקנית היא כפולה ומכופלת. היא כפולה בזה שכל המהומות, הפלישות והמאבקים הם של נחשלים מול ממסדים עריצים ומדכאים — אבל השנאה ההדדית בין השמאל והימין, בין השחורים ללבנים ובין כולם לכולם מונעת מהם לראות את הרקע המשותף לכולם והאינטרסים המשותפים שיש ביניהם.

והיא מכופלת מפני שארה”ב היתה כה עשירה, בעלת פוטנציאל כה גדול הן כלכלית והן פוליטית-חברתית, שהיה ביכולתה לספק את צורכי כולם, להגשים את חלומות כולם, ולאפשר לכולם חיים של כבוד, של ביטחון ושל התקדמות. אבל הפוטנציאל בוזבז ואף נשדד — ועכשיו זה כבר מאוחר מדי.

ארה”ב לא תממש את שאיפותיה ואת חלומותיהם של אזרחיה, מפני שהיא פשטה את הרגל, לא רק מבחינה פיננסית, אלא מבחינה מוסרית. פספוס אדיר זה נגרם על ידי החוגים ששלטו בכיפה, שניכסו לעצמם את כל טוב ארה”ב והשאירו להמונים את הפירורים. מה הפלא, איפוא, שהעניים המרודים למיניהם באו סוף-סוף לבתיהם של  האדונים?

סוף

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

− 6 = 4

*