מה שחייב להיות הוא שיהיה

בשבועות הקרובים, אם לא ממש בימים הקרובים, המשבר הכלכלי המחריף במשק הישראלי יחזור ויכבוש את מרכז הבמה הציבורית מידי המערכת הפוליטית ומהמערכה הצבאית-מדינית. אזהרות רווח על אודות הפסדים גדולים, פיטורים בהיקף נרחב, ואולי גם קריסה או שתיים של חברות חשובות, ימקדו שוב את תשומת ליבו של הציבור בחזית המשקית.

רקע זה – אף יותר מהמסרים הברורים שייצאו (ושכבר התחילו לצאת) מכיוון וושינגטון באשר לחוסר הנוחות שמרגיש ממשל אובמה אל מול האפשרות של ממשלה ימנית-קיצונית – הוא שיכריע את הכף בין שתי הקואלציות האפשריות הפתוחות בפני המערכת הפוליטית הישראלית.

האופציות הן:

א] ממשלה המכילה ליכוד (27/8), ישראל ביתנו (15), ש”ס (10/11), יהדות התורה (5), האיחוד הלאומי (4) והבית הלאומי (3), ובסה”כ שש מפלגות עם 65/66 מנדטים;

ב] ממשלה המכילה ליכוד (27/8), קדימה (28), וישראל ביתנו (15), ממשלה בת שלוש מפלגות ו-71/72 מנדטים.

שתי האלטרנטיבות אפשריות מבחינה חשבונית כמו גם מבחינה פוליטית – למרות המרחק הגדול בין חלק ממרכיביהן. אולם הסיבה העיקרית שהאלטרנטיבה הראשונה אינה מציאותית ולכן לא צפויה להתממש, היא שהיא לא תאפשר לממשלה לפעול, בעיקר בטיפול במשבר הכלכלי.

ממשלה צרה כזו לא תוכל לשאת בעלות הדרישות התקציביות של שותפותיה, שמבחינת מרבית המפלגות בה הן תנאי הכרחי להצטרפותן – לא כל שכן, שלא תוכל לבצע קיצוצים בתחומים נחוצים (כמו תקציב הביטחון). התגובה השלילית לנסיון להקים ממשלה כזו לא תוגבל לשווקים הפיננסיים – למרות שאצלם היא צפויה להיות חריפה – אלא תובל על ידי גורמים כבדי-משקל אחרים במערכת, בראשם ההסתדרות, המעסיקים, ארגונים ייצוגיים אחרים, וכמובן כל כלי התקשורת.

עוצמת המשבר, כפי שזו תתבטא בתחום הבנקאות, בתחום התעסוקה ואולי מעל לכל בתחום תקציב הממשלה, לא תשאיר ברירה מעשית בידי ראשי המפלגות באשר להרכב הקואליציה, שתכלול את שלוש המפלגות שצויינו לעיל.

היה מן הראוי שמפלגת העבודה תצטרף גם היא, אבל מצבה החבוט כנראה ימנע זאת ממנה (ובעיקר ממנהיגה, אהוד ברק). יש להצטער על כך, מפני שמפלגת העבודה (בדמות אבישי ברוורמן) ומרצ (בדמות ג’ומס) הם השחקנים היחידים במערכת הפוליטית הדוגלים באימוץ מדיניות קנסייאנית של הרחבה פיסקלית כתגובה למשבר. אלו הגורמים שיצאו בתור מפסידים מהמערכה הפוליטית – למרות (ואולי גם בגלל) שהנושא של מדיניות כלכלית כלל לא עלה לדיון.

מאידך, המנצחים – בדמות נתניהו, ליברמן וגם (אוי, כמה אירוני שהוא נכלל בקטגוריה הזאת, למרות שהוא בבחינת תינוק שנשבה!) שר האוצר הנוכחי, רוני בר-און – דוגלים עדיין בדוגמות של קונצנזוס וושינגטון ומרשמי קרן המטבע. לכן הם ישתלבו היטב עם הכהן הגדול והנציב העליון של קרן המטבע, הנגיד סטנלי פישר.

לבסוף – וגם זה אינו רחוק, יתקפלו כולם וייאלצו להפעיל מדיניות פיסקלית מרחיבה, גם כאשר הגרעון מתרחב והולך. אבל לגבי זה, דיה לשמחה בשעתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

72 + = 80

*