מארבעה אולי ייצא אחד

הטוב, הרע המבולבל והמטופש

מארבעה אולי ייצא אחד

 

אך לפני שבוע, היה נדמה שהנושא של מינוי הנגיד החדש מאחורינו, לטוב או לרע. אבל הוא התפוצץ מחדש ומסרב להירגע. אפילו הפרק של פרנקל, שהיה אמור להיות סגור לגמרי, ממשיך להתפתח.

 

אמש התבשרנו על ארבעה מועמדים חדשים. אין כל ספק שהציבור מבולבל לחלוטין מרוב שמות, מעלייתם וירידתם של שמות, מחזרתם של שמות שהיו והלכו ודעיכתם של שמות שסומנו. למזלו של הציבור, רובו נמצא בחופש ואם הוא לא שם מבחינה פיזית, הוא שם מבחינה פסיכולוגית. הוא לא יכול להתייחס ברצינות לקרקס שמנהיגיו מארגנים עבורו, אז הוא מתנתק – ובצדק.

הנטייה הטבעית הייתה להאשים את התקשורת בכך שהיא ממציאה דברים ואז מנפחת אותם. אבל במקרה הזה, תופס הביטוי האומר – you just couldn’t make this up. אפשר לכתוב סיפורים בדויים על המפלצת בלוך נס בסקוטלנד, ועל עבמים שנחתו בגינה של משפחה כלשהי, וכווכו‘. את זה הציבור אוהב, במיוחד בעונת המלפפונים. אבל טרם נולד העיתונאי, או אפילו התסריטאי, שיהיה מסוגל להמציא ממוחו הקודח סיפור מטורף כמו זה המתגולל בפני עינינו הנדהמות.

ובכן, מה עכשיו? לכאורה קיימות שתי אפשרויות לגבי המהלך חדש. הראשונה היא שביבי, עם או בלי הסיוע של יאיר, החליט את מי הוא רוצה כנגיד (במציאות הפוסטפרנקלית ופוסטליידרמנית). את המועמד הזה הוא עוטף בתהליך שבו מעורבבים מספר מועמדים, רובם ככולם לאראויים מסיבה זו או אחרת, ובכך הוא מתכנן להבריח את המועמד שלו אל תוך לשכת הנגיד בבנק ישראל. שיטה זו נקראת (לפחות אצל אנשים לא מנומסים) “לבלבל אותם בבולשיט“, עד שמרוב בלבול וחוסר הבנה מצד הציבור\המערכת, תתקבל התוצאה הרצויה למתכנן.

אפשרות שניה היא שביבי ממשיך לשלוף מהמותן, אבל הפעם הוא יורה צרור במקום כדור בודד. הוא לא יודע איך להגיע לתוצאה הרצויה לו, ויאיר מקשקש לו באוזן על הצורך למנות אישה, ומי יודע מה ששרה מקשקשת לו באוזן השנייה. התוצאה היא המשך אופרת הסבון, כאשר כל פרק הופך יותר הזוי מקודמו, אבל מרבית הצופים כבר נטשו את הסדרה מתוך בלבול או חוסר עניין.

בחרו לעצמכם את ההסבר הנראה לכם, ונתקדם לשלב הבא – בחינת המועמדים החדשים. מהדרך בה פורסמו השמות החדשים, נראה שמדובר בהדלפה מכוונת, ולכן אין מנוס אלא להתייחס לידיעה כנכונה. עדיין ייתכן שמדובר בבלון ניסוי, אבל כאן אנחנו מגיעים לנקודה הרצינית הראשונה בנוגע לכל הקרקס. מאחר ומדובר בנושא חשוב מאוד – מינוי הנגיד הבא של הבנק המרכזי – אין ברירה אלא להתייחס ברצינות לכל מה שקורה, למרות שהאנשים האחראים לביזיון הציבורי המתמשך הזה, היינו הה נתניהו ולפיד, הינם בעליל אנשים לארציניים המתנהלים בצורה מגוחכת.

לכן יש לבחון את המועמדים המוצעים ברצינות. ברוח דברים אלו, להלן התייחסות קצרה למהלך החדש ולמועמדים ששמותיהם (ולא הם עצמם) הוצגו בפני הציבור.

  1. מריו בלכר: The poor man’s Jacob Frenkel. אז הוא היה הנגיד של הבנק המרכזי של ארגנטינה לתקופה קצרה בעת המשבר הכלכליממשליחברתי הגדול ביותר שפקד את המדינה האומללה ההיא במאה העשרים כולה – ופקדו אותה כמה וכמה משברים במהלך המאהאז מה? אז היה נגיד שם. מה זה רלבנטי לגבינו? אז היה הרבה שנים בקרן המטבע. היה פרופסור באוניברסיטאות שונות. בסדר גמור. למד באוניברסיטה העברית וגם לימד שם. יופי. אבל למה שהוא יובא לכאן ויושתל במוסד שאינו מכיר, וייכפה על מערכת שאינה מכירה אותו? אין לו שום הישג ייחודי או תכונה בלעדית המצדיק את המגרעות המובנות למועמדותו, בהיותו זר ובלתימוכר.

קשה להאמין שביבי חושב באמת שבלכר יתמנה. הוא רצה שחקן עולמי אבל נאלץ להגיע לליגות המשנה. המועמדות הזאת לא תחזיק מעמד, מפני שגם בלכר לא יעמוד בחום של המטבח הציבורי הישראלי, ואם ינסה לעשות זאת, הוא יטוגן. מה הוא חושב להשיג מכל הענין לא ברור, אבל אולי עצם המועמדות משרתת אותו הלאה.

  1. וויקטור מדינה: היה ניתן לקיים דיון מעניין האם הוא מתאים להיות נגיד היום, לאור דעותיו וסגנונו והמשקעים מהעבר שלו בבנק ישראל. אולם היא הנותנת – העבר שלו בבנק ישראל היה לפני ככ הרבה זמן שהמשקעים כבר לא רלבנטיים. מה שכן רלבנטי, ומה שהופך את כל הדיון הנל לתיאורטי היא העובדה שמדינה הינו בן 74, ואם זה לא פוסל אותו מבחינה חוקית, זה צריך לפסול אותו מבחינה ציבורית (השווה שופטי ביהמש העליון – ולא את שמעון פרס, או כל מועמד לכל תפקיד שמתקיים לגביו הליך בחירה). מעבר לזה, מדינה היה מנכל בנק המזרחי, דבר שמקשר אותו עם משפחת עופר וצפוי למשוך אליו אש מכל עבר – ובאווירה הציבורית של היום, אין זה משנה כלל אם האש הזו מוצדקת או מבוססת, לגמרי או קצת, די בה כדי לשרוף את המועמדות שלו. לכן הוא לא האיש, ומועמדותו אינה בתקיימא.

  2. מיכל עבאדיבויאנגו: כאן הטמטום מגיע לשיאו. נתניהו מסרב למנות את קרנית פלוג, למרות היותה מתאימה וראויה, ולפיד רוצה אישה, לפחות כמועמדת. אז לוקחים אישה מוכשרת ומצליחה, שזוכה להערכה רבה ולשבחים מכל עבר על פועלה בתפקידה הנוכחי – שהוא בין החשובים בשרות הציבורי בכלל ובאוצר בפרט – ומציעים אותה לתפקיד שאין לה את הרקע התיאורטי והמעשי למלא. ואם היא היתה מתמנה כנגידה, אזי היו צריכים למנות חשב כללי חדש, כלומר לפגוע בשתי מערכות שמתפקדות היטב, ללא כל סיבה מוצדקת. (אולי יציעו לקרנית להיות חשבת כללית – כאילו שמדובר בממשלה, בה שרים עוברים מתפקיד אלתפקיד במסיבות אישיות ופוליטיות.)

במובן מסויים, המועמדות של עבאדיבויאנגו היא החמורה ביותר, מפני שהיא חושפת את תהליך החשיבה של ביבייאיר במלוא רדידותה: אישה? V. מוכשרת? V. מוצלחת? V. פרזנטבילית? V. יופי, קדימה

  1. צבי אקשטיין: פרופסור בעל מוניטין סביר (האם באמת דרוש יותר מזה?), שהיה משנה לנגיד, מכיר את המערכת ומוערך על ידי רובה, צפוי להמשיך את קווי המדיניות שסטנלי שרטט. זה האיש, הוא המועמד שאם יש תכנון מאחורי כל המהלך, ביבי מייעד לנגידות. אקשטיין עצמו אמר פעם אחר פעם שאין הוא מעוניין בתפקיד, אבל זה כמובן לא רלבנטי – אלא אם במקרה הוא התכוון לכךיותר חשוב הוא שלא יימצאו שלדים בארונו, ועל זה מי יעז לומר דבר? אולי הוא זה שעמד מאחורי שוד היהלומים של לבייב בקאן? אולי הוא נוהג לבעוט בחתולים הנקרים לדרכו ברחוב? אולי הוא מכור לאונליין פוקר?

כל התשובות, ועוד הרבה יותר, ייחשפו בפרק/ים הבאים. רק אל תירדמו באמצע. תזכרו, זה באמת באמת חשוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

− 4 = 3

*