כמה הערות על הסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות בצרפת (ב- 22.4)

 הרושם שנוצר בעיתונות, במיוחד בסקירה השטחית והרועשת של התקשורת הישראלית, היה שהקיצונים שגשגו בסיבוב הראשון, כלומר שנרשמה הצלחה גדולה לקיצוניות ונציגיה השונות. רושם זה מוטעה – לא שגוי לגמרי, אבל בהחלט מעוות במקצת — כפי שניתן לראות מבחינת הנתונים בפרספקטיבה ארוכת-טווח יותר.

צרפת – התפלגות אידאולוגית בסיבובים ראשונים של בחירות לנשיאות בצרפת מאז 1995

ימין קיצוני

ימין מתון

מרכז

שמאל מתון

שמאל קיצוני

ירוקים

אחר

2012

17.9

28.97

9.13

28.63

13.06

2.31

0

2007

10.44

33.41

18.57

25.87

9

1.57

1.14

2002

19.2

24.98

8.72

21.51

16.13

5.25

4.21

1995

15

25.58

18.57

23.3

13.96

3.32

0.27

הטבלה דלעיל מסכמת את התוצאות של ההצבעות לסיבוב הראשון בכל אחת מארבעת הבחירות לנשיאות האחרונות. המועמדים משובצים לפי השתייכותם האידיאולוגית, כאשר במחנה מסוים (כגון ‘שמאל קיצוני’) עשויים להצטופף מספר מועמדים (כפי שאכן קרה בשמאל הקיצוני בכל מערכת בחירות).

 על סמך הנתונים בטבלה, קל להרכיב ‘מדד קיצוניות’ מהסוג המוצג למטה. במקרה זה, מדובר במדד מאוד פשוט, המחבר את אחוזי ההצבעה של הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני ביחד. ניתן לטעון שגם הירוקים צריכים להיכלל בין הקיצונים, אבל בחרתי לא לכלול אותם. ‘מדד קיצוניות’ זו, למרות פשטותו, מספיק להעלות כמה תופעות מעניינות.

מדד קיצוניות

2012

30.96

2007

19.44

2002

35.33

1995

28.96

  1. אמנם נכון, הקיצוניים כקבוצה רשמו הישג גדול ב-2012 – יותר מ50% יותר מחלקם בקולות ב-2007. אולם ביחס לבחירות של 2002, שנערכו בצל מיתון והגברת המתחים האתניים, הדתיים והחברתיים בצרפת, הם קיבלו הרבה פחות – כ-4.5% מתוך כלל הקולות.

  2. זאת ועוד. חלקם של הקיצונים בבחירות של 2012 (כל הנתונים וההערות מתייחסות לסיבוב הראשון, כמובן)בקושי עלה על חלקם ב-1995, כאשר כל האלמנטים של המשבר הכלכלי לא היו קיימים או שהיו במינון נמוך למדי.

  3. באופן ספציפי, הן הימין הקיצוני והן השמאל הקיצוני קיבלו – כל אחד לחוד ושניהם ביחד – תמיכה קטנה יותר מאשר ב-2002. הירוקים קיבלו בערך חצי מהנתח לו הם זכו ב-2002, וגם המרכז (שאינו בהכרח מצטיין במתינות) הצטמק בכחצי.

  4. באופן עוד יותר ספציפי, נכון שמרין לה-פן עלתה על אחוז הקולות שאביה הצליח לגרוף ב-2002, כך שנכון הדבר שהמפלגה שלה רשמה ‘ההישג הגדול ביותר אי-פעם’. אך נכונה גם העובדה שצויינה לעיל, שהימין הקיצוני ככלל לא חזרה על הצלחתו ב-2002 – מפני שאז היתה עוד מפלגה במחנה הזה, בנוסף לזה של לה-פן האבא, וביחד המפלגות האלה השיגו יותר משהשיגה לה-פן הבת לבדה הפעם.

 האם ניתן להסיק מכל זה שכל העיסוק בעליית הקיצוניות בצרפת היה מוגזם? הלוואי, אבל נראה לי שלא כך פני הדברים. דווקא המאבק הקשה בין סרקוזי והולנד דירבן את תומכיהם למאמצים גדולים יותר והחליש את המפלגות הקיצוניות יותר. אחרי שהתברר שלה-פן לא תצליח להדיח את סרקוזי מהסיבוב הראשון ולהתמודד בסיבוב השני, כוח המשיכה שלה פחת.

 לכן המבחן האמיתי של דעת הקהל הצרפתי, מבחינת נטייתו לתמוך בגורמים קיצוניים ולנטוש את מרכז השדה הפוליטי, יהיה בבחירות לפרלמנט ביוני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

47 − = 38

*