חצי כוס מלאה, חצי כוס ריקה – כוסות רוח למתים

הוויכוח הגדול בין הפרשנים האופטימיים לפסימיים הוא האם מה שהעולם חווה בימים אלו מהווה תפנית ממשית וסיום למשבר או שזהו רק תיקון חולף, סוג של פסק זמן. שני הצדדים משתמשים בנתונים השוטפים בתור תחמושת, אבל הם מסכימים שהעיקר אינו מה שקורה עכשיו אלא מה שצפוי להתרחש לקראת סוף השנה, כאשר השפעת תוכניות ההצלה תתפוגג.

אם נתייחס בהכללה לזרם הדיווחים על אודות מצבו של המשק העולמי, ומצבם של משקים לאומיים ספציפיים, הרי שאפשר לומר שכל צד בוויכוח העיקרי מתמקד במה שנוח לו. האופטימיים מבליטים את מגמת השיפור הנמשכת במרבית הנתונים וכמעט בכל המדינות, בעוד שהפסימיים טוענים שכל השיפור המהולל הזה אינו יותר מתיקון מתבקש העלול להתברר גם כחולף.

ניקח שתי דוגמאות משלל הנתונים השוטפים: הראשון הוא נתוני התמ”ג האירופים לרבעון השני, ובתוכם אלו לגרמניה ולצרפת, שהפתיעו לטובה והיו חיוביים (כלומר גידול מול הרבעון הקודם). בעיני כל המנתחים המדברים מזה זמן על מגמת התאוששות, נתונים אלה היו עדות חזקה לנכונות תפיסתם את הנעשה. מאידך, לדעת המחנה הספקני, העובדה שגם נתונים אלה היו מעט טובים יותר מהתחזיות – עליה מזערית מול ירידה שולית – אינה מלמדת הרבה. לגופו של ענין, לאחר הירידות החדות מאוד שנרשמו בנתוני הצמיחה האירופים, ובמיוחד אלה הגרמנים, ברבעונים הקודמים, היה צפוי ומתבקש שיירשם “ריבאונד” מסויים, ואין בכך לשנות את התמונה הכוללת.

הדוגמא השנייה היא בכיוון ההפוך: נתוני המכירות הקמעונאיות ליולי בארה”ב היו גרועים ביחס לציפיות. שוב מדובר בשינוי שולי – ירידה של 0.1% לחודש, לעומת צפי לעליה קלה. די בכך לאפשר לאופטימיים לטעון שמדובר בסטיה קלה ולא משמעותית, ושמגמת ההתאוששות עדיין בעינה – ולראיה, הם אומרים, תראו את הנתונים למדד הייצור התעשייתי ולשיעור הניצול של כושר התפוקה (שהתפרסמו ביום שישי) ושהצביעו על עליות אחרי תקופה ממשוכת של ירידות.

אולם הפסימיים אומרים ההיפך: נתוני המכירות הם הקריטיים, מה עוד שמדובר בירידה שנתית של 8.3% ברמת המכירות (לעומת יולי 2008) – כלומר הנפילה הגדולה התרחשה מזמן, והתיקון שלה הוא מינורי ביותר. ואם לא די בנתונים הרשמיים, באים הדיווחים השוטפים מהשטח על אודות עונת ‘מכירות-חזרה-לבי”ס’, הנחשבות לחשובות מאוד (שנייה רק לזו לעונות חג ההודיה וחג המולד) בשוק האמריקני, והמצטיירות כ’גרועות ביותר מזה שנים רבות’.

בסה”כ, לכאורה מדובר במצב של כוסות שהן חצי ריקות וחצי מלאות, וכל אחד רואה מה שהוא רוצה לראות. אבל גם זו אינה התמונה האמיתית. כדאי להבחין בין התחומים המשתפרים ‘על אמת’, התחומים המשתפרים ‘כאילו’ והתחומים שכמעט ואינם משתפרים כלל.

כמעט כל התחומים המשתפרים ‘על אמת’ נמצאים בצד ההיצע – כלומר ייצור, תפוקה, מדדי מנהלי הרכש ושל סנטימנט עיסקי וכדומה. הסיבה שנרשמים שיפורים בתחומים אלה הוא בגלל עוצמת הירידה שהתרחשה בהם בחודשי הקריסה (ספטמבר – פברואר). כאשר הביקושים התאדו, היצרנים (בכל העולם) צמצמו בצורה דרסטית את רמות התפוקה שלהם. כתוצאה, נפלו גם המלאים בשיעורים גדולים ובמהירות חסרת-תקדים. עכשיו מגיע התיקון, הנדרש כדי לפחות להחזיר מלאים ורמות תפוקה לרמות מינימליות או סבירות – מבלי שיש בכך בשורה לגבי המשך אפשרי של מגמת ההתרחבות.

לעומת זאת, רובם המכריע של התחומים המשתפרים ב’כאילו’ עושים זאת הודות להשפעה של ההזרמה והסיוע האדירים מצד הממשלות. הבורסות הן דוגמא בולטת לכך, אבל התופעה קיימת בתחומים ריאליים רבים, כגון:

א)      בתחום הנדל”ן בארה”ב, יש תנועה ערה של קונים לבתים המוצאים למכירה ע”י מלווים (כלומר בנקים) במחירים מגוחכים והנרכשים על ידי זוגות צעירים המנצלים את הריביות הנמוכות (הודות לתוכנית ההתערבות של הבנק המרכזי) והתמריץ המיוחד המוענק על ידי הממשלה. גל רכישות זה כן עוזר להפחית את עודפי ההיצע הרובצים על השוק, אבל אינו מבשר על שיפור אמיתי בענף הבניה. בינתיים, פג תוקפו של המורטוריום על foreclosures  שהונהג בלא מעט מדינות במטרה לאפשר למלווים וללווים להגיע להסדרים כתחליף להוצאת משפחות מבתיהם, וזרם תפיסות הבתים גובר שוב.

ב)      בתחום הצמיחה בסין: הצמיחה המואצת של סין בחודשים האחרונים נובעת מגל השקעות עצום, הממומן על ידי המדינה דרך מערכת הבנקאות הסינית. זה בהחלט עזר לבלום את ההשפעה ההרסנית שספג המשק מקריסת הייצוא, אבל רבות מההשקעות אלה אינן דרושות וסופם של החובות להימחק ושל המבנים שהוקמו להיות מנוצלים באופן חלקי, אם בכלל.

ג)        בתחום הייצור בגרמניה ובמדינות יצרניות אחרות: הצמיחה בגרמניה לפני המשבר, והנסיגה הדרמטית של המשק הגרמני במהלך המשבר, נובעות ממעמדה של מדינה זו כיצרנית מרכזית וייצואנית מספר אחד בעולם (לפי כמה קני מידה). ההתאוששות בצד ההיצע, הן האמיתי (חידוש מלאים) והן המלאכותי (השקעות סרק בסין ועוד) גורמת בהכרח לשיפור במצבו של גרמניה – אבל אין לשיפור הזה בסיס איתן או תוחלת חיים של ממש.

התחומים שכמעט ואינם משתפרים כלל הם אלה שלא חל שינוי לטובה במצבם הבסיסי. דוגמאות לכך הן – שוק העבודה בסקטור הפרטי בארה”ב; תחום הנדל”ן המסחרי בכל העולם; החשיפה של מערכת הבנקאות האמריקנית לתחום הנדל”ן המסחרי; חולשת הבנקאות האירופית; ומעל לכל – כוח הקניה של מעמד הביניים במדינות המפותחות.

כאשר מתמצתים את הוויכוח למהות העיקרית שלו, הוא לא נוגע לחצאי כוסות. כולם מכירים ביכולתן של ממשלות להתערב ולהשפיע על המשקים והשווקים בטווח הקצר, וכולם מסיכימים שלא יהיה בכך די כדי להניע את המשק לטווח הבינוני. הוויכוח הוא האם ההתערבות יכולה, מעבר לפועלה המבורך בבלימת הקריסה, להצית מגמת התרחבות שתלך ותגבר עם הזמן, מפני שסקטור משקי הבית והסקטור העיסקי יצטרפו לסקטור הממשלתי במאמץ; או שאין לתקווה הזאת בסיס ולכן כאשר השפעת ההמרצה תתפוגג, המשקים יגלשו חזרה למיתון (יותר או פחות חריף).

כל מי שדוגל בדעה השניה, כגון כותב זה, בהכרח מתייחס לחצאי הכוסות המלאות ככוסות רוח למתים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

92 − = 84

*