דעה הפוכה על ברקסיט

[הכתבה פורסמה באתר גלובס בתאריך ה- 15/08/2017]

"בריטניה עוברת התמוטטות עצבים", קבע המגזין היוקרתי 'אקונומיסט' במאמר מערכת בשלהי יולי.

בין כלי התקשורת בבריטניה, שרובם תומכים ב'ברקסיט', בולט ה"אקונומיסט" בהתנגדותו התקיפה, הנחרצת והעקבית לרעיון של עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי. למרות זאת, הפעם שפך המגזין את זעמו על הפוליטיקאים מכל המפלגות, בבקרו את חוסר היכולת של המערכת הפוליטית הבריטית להתמודד עם המציאות הקשה שנוצר סביב ברקסיט. "ככל שהם (הפוליטיקאים, פ.ל.) נכשלים בצורך להכיר בעיסקאות ובפשרות הקשות הכרוכות בברקסיט, כך יהפוך אכזרי יותר ההתחשבנות הסופית מול המציאות".

גם על התקשורת יצא קצפו של  ה'אקונומיסט', על כך ש"התקשורת הנוירוטית והפרו-ברקסיט, זועקת שכל מי שמביע ספקנות לגבי הכיוון בה המדינה צועדת הוא בוגד…".

ה'אקונומיסט' מייצג נאמנה את הרוב המכריע של הכלכלנים המקצועיים בבריטניה ומחוצה לה, המתייחסים ל'ברקסיט' כקטסטרופה — לפחות מהזווית הכלכלית/ פיננסית, גם אם יש בסיס לטיעונים האחרים בעד העזיבה. במאמר המערכת המצוטט, מציין המגזין מחקרים אקדמיים הקובעים כי גם אם יושגו תנאי העזיבה ה'רכים' ביותר, התוצאה תהיה התכווצות של לפחות 20% בהיקף הסחר של בריטניה על פני עשור — בעוד יציאה 'קשה' תחתוך את הסחר ב-40% ואת ההכנסה האישית לנפש ב-2.6%.

על רקע זה, מדהים לגלות שיש מישהו שלאורך כל המאבק הציבורי סביב ברקסיט הציג בעקביות ניתוח שקול והגיוני מדוע הניתוק מהאיחוד הוא רצוי וגם מועיל — יותר נכון, מדוע הוא יכול להיות כזה — דווקא מבחינה כלכלית.

נא להכיר את ג'ון גרינווד, הכלכלן הראשי של אינווסקו בריטניה, שהיא חלק מחברת אינווסקו העולמי — גוף ענק שמרכזו באטלנטה שבארה"ב, המנהל קרנות נאמנות ומכשירי השקעה אחרים המסתכמים ב-858 מיליארד דולר (נכון לסוף יוני).

גרינווד הוא שועל וותיק בתחום ההשקעות, אדם שקט וכלכלן מקצוען, בהחלט לא מן הטיפוסים המחפשים צרות או רודפים אחרי כותרות. אדרבא, למרות שאת דעותיו האפיקורסיות בנושא ברקסיט הוא משמיע בעקביות בתוך אינווסקו, הוא אינו מתאמץ לפרסם אותם בחוץ.

למזלי, שמעתי על התופעה המוזרה-לכאורה, של כלכלן רציני התומך בברקסיט מנימוקים כלכליים (ולא לאומניים או אחרים), מאלסיו סירילו, האחראי על שיווק מוצרי אינווסקו בישראל. גרינווד עצמו ביקר בעבר בישראל מטעם אינווסקו וישבתי אצלו גם בלונדון — אבל כל זה היה לפני שנים רבות, בעידן אחר בכלכלת בריטניה והעולם. שמחתי לגלות שהוא עוד זוכר אותי ושהוא נאות להשמיע את דעותיו, גם — או אולי בגלל — ה'איום' שלי שהם ישמשו בסיס לכתבה בגלובס.

ברקסיט והנהג הישראלי

אבל לפני שנצלול לתוך הניתוח 'המשונה' של גרינווד, הבה נתבונן במשהו הרבה יותר קרוב לבית — כלי הרכב שלנו הישראלים.

אם את/ה, קורא/ת יקר/ה, משתייך/כת למשק הבית הישראלי הטיפוסי, קיים סיכוי גדול שהרכב החונה מחוץ לביתך הוא מיצרן דרום-קוריאני. לפני שנים לא רבות, ובמשך שנים לא מעטות, הסבירות הגבוהה היתה שאותו רכב הוא מיצרן יפני.

עבור כל משק בית בודד, המודל הספציפי והדגם המסוים של הרכב/ים שלו משקפים את המצב הפיננסי והטעם האישי שלו. אבל ברמת המקרו, העובדה שיצרנים דרום קוריאנים שולטים כיום בשוק הישראלי, ולפניהם היפנים, לא יכולה להיות מקרית — והיא איננה משקפת מזימה שטנית של הון ושלטון. להיפך: יש בכך עדות לקיומה של שוק רכב די חופשי בישראל, לצד צרכנות נבונה.

אמנם נכון, שיעור המס על כלי רכב בישראל הוא גבוה להפליא. אבל שיעור המס הוא אחיד כלפי כל היצרנים ומוטל על הייבוא מכל המדינות. אין הגנה על יצרני רכב ישראלים — מפני שאין כאלה, מאז ימי הסוסיטה האגדית.  ואין אפליה בעד או נגד יצרן זה או מדינה זו. על כל המודלים בעלי נפח מנוע מוגדר משלמים אותו שיעור מס.

בתוך מגבלות אלה, הצרכן הישראלי החליט בשנות ה-90, שבתנאים ששררו אז המודלים היפנים הם הטובים ביותר. אחר כך, כשהתנאים השתנו, הוא העביר את העדפתו לקוריאנים — וכאשר ישתכנע שהגיע משהו עדיף, הוא יעבור הלאה. אולי זה לא השוק החופשי התיאורטי המתואר בספרי הלימוד, אבל במציאות של שוק הרכב העולמי זהו שוק חופשי למדי.

הכלכלן האפיקורס

עכשיו נקפוץ מהרכב חזרה את תוך הוויכוח סביב ברקסיט.

תומכי הברקסיט מתמקדים בטיעונים של ריבונות, מסוג זה או אחר. הקריאה 'להחזיר לעצמינו את השליטה' הפכה למנטרה שמשמעותה היא להשתחרר מהשליטה של 'פקידים אפרוריים בבריסל' — כלומר הביורוקרטיה האירופאית — ו/או להשתחרר מהסמכות של בית המשפט האירופאי לצדק, שמושבה בלוקסמבורג.

השאיפה הראשונה מתייחסת בראש וראשונה לשליטה על הגבולות והיכולת לקבוע כללי הגירה ואזרחות, בעוד שהשניה מקיפה כל מה שניתן לסווג תחת 'סגנון החיים הבריטי' — המאוים, כביכול, ע"י האיחוד האירופי ומנגנון האכיפה שלו, בדמות בית הדין לצדק. אולם באשר לניהול הכלכלה הלאומית קיים כאמור קונצנזוס כמעט מלא הרואה ביציאה מהאיחוד  צעד הרסני עד כדי התאבדותי.

כמעט מלא …אבל לא כולל ג'ון גרינווד. הוא נמנה על קומץ קטן של כלכלנים המחזיקים בדעה הפוכה — הוא מתאר מעין חוג מחתרתי של עמיתים החולקים על הדעה השלטת — והוא ניחן ביכולת לנסח את תפיסותיו בצורה בהירה, עניינית וגם מקצועית.

"הטעות הנפוצה בהתייחסות הכלכלית לאיחוד האירופאי, בציבור וגם בין כלכלנים, הוא שמתבלבלים בין שני מושגים דומים אך נבדלים — אזור סחר חופשי ואיחוד מכס (customs union)". כבר מפתיחה זו ברור  שהמדובר הוא בשיעור בכלכלה, בלי מעטפת של פוליטיקה ורגשנות לאומנית — אבל גם בראיה מאוד שונה של המציאות המקובלת.

גרינווד ממשיך את הניתוח שלו: מאחר והאיחוד האירופאי — שצמח מתוך הקהילה הכלכלית האירופאית, שבעצמה צמחה מהסכמי סחר בין קומץ מדינות אירופאיות — הינו בבסיסו איחוד מכס, אין פלא שהוא ממוקד בהגנה על היצרנים שלו, ואינו שם את הצרכנים בראש מעייניו.

בעצם, האיחוד עסוק בהגנה על הסטטוס קוו — במקום לאפשר לסקטור העסקי באירופה לצמוח על ידי ניצול האפשרויות המתהוות בכלכלה העולמית. תוצאה כמעט בלתי נמנעת מכך היא שהמדינות החברות באיחוד האירופאי מתקיימות בתוך בועה המיועדת לספק להן הגנה מול הסערות המתרחשות בכלכלה העולמית.

הגנה זו מופעלת ביתר שאת עבור ענפים ספציפיים, בעלי משקל כבד מבחינה כלכלית-חברתית — בראש וראשונה, החקלאות. "לפי החישובים שלנו", מסביר גרינווד, "אם בריטניה תצא מהאיחוד ותאמץ מידניות של סחר חופשי במוצרים חקלאיים ומזון מעובד, היא תחולל ירידת מחירים  גדולה בתחומים אלה כה גדולה שמדד המחירים הכללי ירד בשיעור של כ-6% — כאשר הנהנים העיקריים מכך יהיו בעלי ההכנסות הנמוכות, שהמזון מהווה מרכיב גדול בסל הצריכה שלהם.

"אבל גם מעמד הביניים ייהנה מכך — ועוד יותר, מהשתחררות ממדיניות ההגנה על כלי רכב המיוצרים באירופה, שהביאה לשוק סגור המאפשר ליצרנים אירופאיים לשרוד מול התחרות העולמית, בעוד שהצרכנים משלמים מחירים גבוהים כדי לסבסד אותם".

בשלב זה של ההרצאה של גרינווד, פרצתי לדבריו והסברתי לו על אודות שוק הרכב הישראלי — המתואר לעיל — המשמש דוגמה חיה לנכונות הניתוח שלו. אבל התפיסה שלו היא מרחיקת-לכת יותר מהשפעה על מספר ענפים, חשובים ככל שיהיו. הנזק המצטבר למשק הכלוא בתוך מערך הגנה גדול ויעיל כמו זה של האיחוד האירופאי הופך משמעותי ביותר ככל שהזמן עובר — והברקסיט נותן הזדמנות חד-פעמית עבור בריטניה לאמץ מדיניות של סחר חופשי, שתחליף את כל מנגנוני ההגנה המעוותים והמפלים לרעה את הצרכנים המקומיים.

גם חזון זה מוכר היטב בישראל — מפני שזה בעצם מה שנעשה כאן בעקבות החלטת ממשלה ב-1990 לפתוח את המשק לייבוא ללא תעריפים גם ממדינות שאיתן אין לנו הסכם סחר (כגון סין). אותה החלטה גרמה למהפכה חברתית-כלכלית, במסגרתה חוסלו התעשיות המסורתיות בעלות ערך-המוסף הנמוך — אבל התהליך נפרס על פני עשור שלם, כדי לאפשר סיוע, הכשרה והכוונה לעובדים שנפלטו. כמובן, העובדה שהמשק כולו היה בתקופה של צמיחה מהירה סייעה רבות להגשמה המוצלחת של התוכנית וסללה את הדרך למבנה משק חדש, שבמרכזו תחום ההיי-טק מחד ושירותים עיסקיים וציבוריים מאידך.

הנסיון הישראלי המוצלח מהווה הוכחה שהגישה של גרינווד לא רק מעשית, אלא יכולה לשנות פניה של חברה ומדינה. הוא מאמין שהתחומים בהם יש לבריטניה יתרון תחרותי מוכח יכולים להוות בסיס מוצק עליו יושתת משק פתוח ומשגשג בעידן הפוסט-ברקסיט.

אך לדאבונו — וכנראה לרוע מזלם של תושבי בריטניה בכלל — הסיכוי שקולו האפיקורסי של גרינווד יישמע הוא קלוש. מול החזון הנועז של שבירת הכלים, הליכה לבד והסתמכות על יכולותיה העצמיות של הכלכלה הבריטית, עומדים מצד אחד הגופים האינטרסנטים שגרינווד מזהה כמקור ההתנגדות "הכלכלית" לברקסיט, ומצד שני המערכת הפוליטית המבולבלת והמפוחדת שזיהה ה'אקונומיסט' כאיום מהותי להשגת הסכם הגיוני כלשהו.

להצעה שלי שיש לבריטים הרבה מה ללמוד מהמדינה היהודית והמדיניות המוצלחת שביצעה יש עוד הרבה פחות סיכוי מאשר לזו של גרינווד. חבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*