בצהרי היום בשדרות רוטשילד

מה שקורה סביב בנק הפועלים הוא אכן מאבק על השליטה. בכך צודקים אותם “מקורבים לבנה”פ” – אנונימיים כמובן – המצוטטים בעיתונות בימים האחרונים. הם צודקים גם בתלונתם שאם שרי אריסון תיכנע לתכתיבי הנגיד והמפקח, היא מאבדת למעשה את השליטה בבנק – ואם כך, עולה השאלה לשם מה היא וקבוצתה (כלומר, אביה המנוח ושותפיו דאז) שילמו כל כך הרבה כסף כדי לרכוש את גרעין השליטה בבנק – ולשם מה היא עצמה רכשה את חלקיהם של שאר השותפים במהלך השנים האחרונות, והפכה לשליטה היחידה בבנק.

אך היא הנותנת – השתלטותה של שרי אירסון על גרעין השליטה היא שהובילה הישר למשבר הנוכחי. יתרה מזו, סביר להניח כי הסיבה האמיתית מאחורי הרצון של השותפים האחרים לצאת מאחזקותיהם בבנק היתה גב’ אריסון, כוונותיה ודעותיה. אין לכך עדויות מוצקות, אבל הרמז האחרון לכך הוא דרישתו (המדווחת) של בנק ישראל לסילוקן של שתי נשים שמונו לדירקטוריון הבנק ע”י גב’ אריסון. יש בכך הבלטה של הבעייתיות המגולמת בתפיסותיה ובהתנהגותה של בעלת השליטה, המוצאת ביטוי בהעדפתן של נשים בעלות אוריינטציה מסויימת, נקרא לה בעדינות לא-עיסקית ובוודאי לא-מקובלת בחוגי הבנקאות, על פני גורמים בנקאיים/פיננסיים מקצועיים.

את ציוני הדרך בהשתלשלות המשבר ניתן לזהות בקלות. כאמור, התהליך ההדרגתי של יציאת השותפים האמריקנים שימש אות אזהרה ראשון, אבל אז היה עוד ניתן לתת לצעדיהם פרשנויות שונות. המאבק עם משפחת דנקנר וסילוקה מגרעין השליטה ע”י רכישת חלקה ע”י גב’ אריסון, שימש סימן אזהרה ברור יותר, וכמובן שסילוקו של שלמה נחמה מתפקיד היו”ר היתה כבר אזעקה בעוצמה כזו שלא היה ניתן לטעות במה שמתרחש.

הוצאתו של נחמה – לפנים איש טיפוחו של טד אריסון ובהמשך איש אמונה של שרי, לפחות בראשית דרכה בבנק – הגיעה לאחר שתהליך ההתפוררות של הנהלת הבנק היה כבר בעיצומו. את התהליך יש לראות על רקע העובדה שבשנות ה-90 היתה ההנהלה הבכירה של בנק הפועלים אחד מנכסי צאן הברזל של הבנק. לא היה ספק אצל גורם אובייקטיבי כלשהו שמדובר בהנהלה החזקה ביותר במערכת הישראלית.

תהליך התפוררות ההנהלה ארוך מדי מלפרט כאן, אבל כדאי להיזכר בפיטוריו של אלי יונס, לאחר הקיצוץ החד שביצע בכוח האדם של הבנק בשיאו של המשבר בענף ב-2001/02; בעצם מינויו של צבי זיו, שהיה מלכתחילה מועמד חלש ואפרורי, אך לפחות ייצג ‘תוצרת עצמית’ של הבנק, במקום הצנחה מבחוץ; את עזיבתו של שי טלמון, שנתפס כיורש העצר לתפקיד המנכ”ל; ועוד שורה של פרישות, הדחות ועזיבות, שדלדלו ודיללו את אותה הנהלה בכירה מוערכת.

מעל לכל, יש להזכיר את פרישתו/ הדחתו של פרופ’ אמיר ברנע מהדירקטוריון, שסימן – הן בזמן אמת ועוד יותר בראיה לאחור – את מעבר הבנק הגדול במדינה מהתמקדות במקצוענות וראיה עיסקית למשהו אחר, אמורפי יותר ובוודאי פחות עיסקי. החלפתו של ברנע, הפרופסור למימון והמומחה הבינלאומי לבנקאות, בדמויות חסרות נסיון והבנה בתחום הבנקאות, סימנה את השתלטות תפיסת העולם של שרי אריסון על הבנק.

אך כל זה היה עדיין בשנים שהרווחים הצטברו ללא מאמץ ובהיקפים אדירים. על רקע זה, הבנק התווה את תוכניותיו הגרנדיוזיות והמטומטמות להתפשט לעבר העולם השלישי, כדי לחפש מה שכונה אז ‘הזדמנויות לצמיחה מהירה’, וסיסמאות דומות חסרות שחר. היעדים שנקבעו היו להשגת 30% מכלל הרווח בחו”ל, ולהשגת תשואה על ההון של 18% לשנה – בממוצע. בשנות הטירוף העולמי, זה נשמע בסדר, למרות שהמשק הישראלי לא העניק לבנקים אפשרויות דומות לאלה שעמדו בפני בנקים אמריקנים ואירופים, ולכן היעד הזה היה בלתי-אפשרי מלכתחילה.

במהלך השנים האחרונות, בשיחותי עם בנקאים בעולם, נהגתי לכנות את הריצה לחו”ל של הפועלים (ובמידה פחותה, של לאומי) כחיפוש נואש אחר חורים שחורים, במטרה לזרוק בהם כסף – וממילא כאסון שבדרך. בנקאים ותיקים לא היססו להסכים איתי, אבל לא כך עמיתיהם מהדור הצעיר.

אך במיוחד הבעתי דעה בשיחות אלה על אודות הרוח הרעה הפושה בבנק הפועלים. הדגשתי שמקור הבעיה הוא גב’ אריסון בעצמה – ושכל ההדחות והעזיבות הן רק סימפטומים לבעיה המרכזית – ושהיא אינה ראויה להיות בעלת הבנק הגדול במדינה. הצגתי שני תסריטים לגבי איך התהליך יסתיים, שהמשותף להם היה שהיא תאבד את השליטה בבנק: או שהמניה של הפועלים תרד כל כך שתיווצר הזדמנות להשתלטות עוינת ( עוינת מבחינת אריסון – אך לא בהכרח מבחינת בנק ישראל…), או שהמדינה תצטרך לפעול ישירות כדי להשתלט על הבנק.

עם בוא המשבר והגילויים החמורים על אודות הפסדיו של בנה”פ בהשקעות במכשירים מסוכנים בארה”ב (SIV, CDO ושאר מרעין בישין), צנחה המניה – ובמקביל, החריף המשבר בתוך הבנק. מצבו של צבי זיו הפך לבלתי אפשרי כבר לפני שנה, והיה עליו ללכת – או להיות ‘נעזב’ – כבר אז. אבל מאחורי הבעיה של צבי זיו עמדה כנראה הבעיה, החמורה יותר, של דני דנקנר. מכל מקום, הכוונה להחליף את זיו בציון קינן היתה בלתי-נסבלת אצל גורמים רבים, בתוך ומחוץ לבנק.

המשבר הגדול בעולם חיסל את האפשרות שמישהו ירצה או יוכל לרכוש את גרעין השליטה בבנה”פ, לפחות לפי התנאים שבנק ישראל מכתיב. לכן, ככל שהמשבר מתקדם, נעשה ברור יותר ויותר שהמוצא היחיד לסיום ההסתבכות הגוברת תהיה הלאמה של הבנק, דה פקטו או דה יורה, וסילוקה של שרי אריסון, על תפיסותיה המוזרות ומינוייה המזיקים.

לכן אין כל הפתעה שהגענו עד הלום ושהמשבר מגיע לשיאו. מובן חוסר רצונה של בעלת הבית לנטוש, אך מצבה נואש. בנק ישראל מודע היטב לעובדה המכרעת שבנק הפועלים הוא גורם חשוב מדי ומרכזי מדי במשק הישראלי, מכדי שיהיה ניתן לשחק במשחקים נוספים עם אריסון, דנקנר, קינן ותומכיהם בדירקטוריון ובהנהלה.

התוצאה היא סצנה קלאסית מסוף מערבון, בדמות דו-קרב המתחולל לאור היום ברחוב הראשי של העיירה, בין השריף וסגנו לבין כנופיית הרעים. כמו בכל מערבון, אין כל ספק מי ינצח – מרחב התמרון של הבמאי והתסריטאי הוא רק לגבי מי ייהרג, מי ייפצע ומי יצליח לעלות על סוס ולברוח. אבל האם לאחר העימות וההכרעה תחזור היציבות וישרור שלום בעיירה? את זה כנראה לא נדע עד להפקת סרט ההמשך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 + 2 =

*