בעלת הבית השתגעה: בנק ישראל נסחף בזרם שיגעון ההרחבה הכמותית

 

בעלת הבית של המשק הישראלי בתקופה הנוכחית היא נגידת בנק ישראל, ד”ר קרנית פלוג, ששולטת בנושא היחיד בתחום קביעת מדיניות שעדיין מתפקד. לאור התוצאות המסתמנות בבחירות הקרובות מעמד זה צפוי להישמר לה עוד חודשים ארוכים, אם לא יותר. כך או אחרת, מה שחשוב זה מה שהיא עושה ולא מה שהפוליטיקאים מקשקשים – וההוכחה לכך היא העובדה שכאשר מתייחסים לפלוג ניתן וצריך להשתמש במונח “החלטה” – ודי לחכימא ברמיזא.

ואולם, לאור החלטת הריבית של בנק ישראל ביום שני האחרון מסתבר שפלוג השתגעה. יותר נכון, עמיתיה מסביב לעולם כה שיגעו לה את השכל – עד שגם היא השתגעה. מה שבטוח הוא שהחלטת הריבית האחרונה הייתה שונה מכל ההחלטות שקדמו לה, לפחות בתקופת כהונתה של הנגידה, ולכן היא מהווה ציון דרך בהתפתחות המדיניות המוניטרית הישראלית, שלא לדבר על היותה אירוע חשוב עבור כלכלת ישראל. נכון, זה גם היה אירוע דרמטי, אבל הדרמה מתפוגגת במהירות בזמן שהחשיבות נשארת.

הורדת ריבית כשלעצמה בשיעור של 0.15% – 15 נקודות בסיס בעגה המקצועית – לא מסוגלת לשנות הרבה במצב המשק. על בסיס זה, תגובת השווקים הפיננסים נראית מוגזמת. אבל בפועל, הסוחרים צדקו ותגובתם הייתה עניינית – במיוחד אלה בשוק המט”ח שהורידו את ערך השקל ביותר מ-2% בעקבות ההחלטה. לזכותו של בנק ישראל ייאמר שמערכת התקשורת שלו עובדת. עצם קבלת החלטה מפתיעה מהווה אלמנט חשוב בתקשורת הזאת. המסר הוא “שימו לב לסטירת הלחי שספגתם ללא התראה – אבל בכוונה תחילה”, ולשוק אין מנוס אלא לתהות למה זה מגיע לו.

התשובה ניתנה במסגרת הודעת הבנק המתפרסמת עם ההחלטה, שבחלקה האחרון מציגה ‘נימוקים’. לפעמים ישנם כמה נימוקים שמסבירים החלטה מסוימת, אפילו חמישה או שישה, ובמקרה כזה יש כר נרחב לפרשנות ולפרשנים. הפעם, היה רק נימוק אחד מרכזי – הפיחות בשקל – כך שלא ניתן היה לטעות או להתבלבל. אותו פיחות שהחל באוגוסט והגיע לשיא בדצמבר, נמוג במידה רבה בינואר-פברואר, ובנק ישראל החליט שמדובר בנושא בלתי נסבל מבחינתו (התאדות הפיחות) וכי הוא נחוש להחזיר ולשמר אותו – ואם אפשר, גם להוסיף עליו.

נכון, רוב הציבור כלל אינו מודע לכך שהפיחות “נמס” מפני שהוא מסתכל רק בשער השקל מול הדולר. ביחס לדולר, רובו המכריע של הפיחות עדיין היה קיים ביום שני בבוקר. הבעיה היא שמטבעות אחרים – האירו ושאר המטבעות האירופאיים – ירדו הרבה יותר מהשקל ביחס לדולר. כתוצאה, ערכו של השקל עלה ביחס עליהם.

הציבור, למזלו הטוב אולי, אינו מודע לקיומו ובוודאי שלא למשמעותו של המושג המופשט “שער החליפין האפקטיבי”. זהו שקלול של שער השקל מול הדולר, האירו והמטבעות האחרים, בהתאם להרכב סחר החוץ של ישראל. למרות שהמונח הזה מופשט ומורכב, הוא חשוב מאוד מפני שבנק ישראל מנהל על פיו את מדיניות שער החליפין שלו.

העובדה שהאירו כה חלש מול הדולר הביאה לכך שבחישוב המשוקלל – שער החליפין האפקטיבי – השקל נחלש מאוד בינואר-פברואר. זה חשוב ומדאיג, אבל זה רק חלק מהסיפור.
החלטת בנק ישראל להפחית את הריבית עשתה אותו לבנק המרכזי ה-20 בעולם (אני חוזר, ה-20!) – שנקט בצעד של הרחבה מוניטרית ב-2015 (ב-54 הימים הראשונים של שנה זו). הרשימה הזאת כוללת מדינות קטנות וגדולות, מפותחות ומתפתחות, עשירים ועניים. הצד השווה של כולם הוא שהם מנסים להפחית את המטבע שלהם, לא רק נגד הדולר שמתחזק מסיבותיו שלו, אלא בעיקר נגד כל המטבעות האחרים.

כלומר, העולם כולו עוסק בניסיון נואש ונואל שבו כל מדינה מנסה להשיג לעצמה יתרון תחרותי מול האחרות על ידי הורדת המחירים של המוצרים שלה (פיחות המטבע). כך, כולם מנסים להשיג יתרון באותה הדרך ואף אחד לא יוצא נשכר, אלא להיפך – כולם יוצאים מופסדים. ומדוע זה נואל? מפני שב-6 השנים האחרונות מופעלת מדיניות מוניטרית מרחיבה בכל העולם בניסיון להמריץ את המשקים ו/או בניסיון ליצור אינפלציה כדי לשחוק את החובות העצומים שצברו המדינות – אבל המשק העולמי אינו מתרומם אלא להיפך – הוא שוקע בבוץ ומדינות רבות גולשות לעבר דפלציה.

נסחפים בזרם

המשק הישראלי נמצא במצב הרבה יותר טוב מכל המשקים המפותחים כמעט, הוא אינו סובל ממרבית המחלות שמאפיינות את עמיתיו. האיום הגדול שהיה עליו היה של ייסוף השקל שייצר תהליך של חניקה הדרגתית בחלקים הולכים וגדלים של המשק. איום זה סולק כאשר הדולר התחיל לנסוק בעולם, באמצע 2014, אבל דעיכתו המהירה של האירו בסוף השנה עמדה להחזיר אותנו לתהליך של ייסוף, לפחות מול אירופה.

זה היה הנימוק, הסיבה והגורם להחלטה של בנק ישראל השבוע. מאחורי הנימוק עומדת מציאות של טירוף מערכות במלוא מובן המילה. הבנקים המרכזיים בעולם נתפסו לשיגעון של הרחבה מוניטרית בקנה מידה חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. זאת, למרות העדות הגוברת מיום ליום על כך שהתועלת מכך הולכת ופוחתת בעוד שהנזק הולך ומצטבר. בנק ישראל והעומדים בראשו אינם חלק מהטירוף הזה, אבל הם נסחפים בזרם של השיגעון העולמי. הנימוק האמיתי למדיניות שלהם הוא ש’כולם עושים את זה, אז מה יכולנו אנחנו, הקטנים, לעשות? לעמוד מול כל העולם?’

מבחינה מעשית, אין זה משנה אם הנימוק הזה משכנע. כפי שאמרנו, בנק ישראל הוא השחקן היחיד שנשאר על המגרש ועדיין מסוגל לתפקד. הנגידה היא בעלת הבית. אין כל גורם שיכול להכתיב לה איך לפעול, והיא בחרה להצטרף לעמיתיה ה”משוגעים”. המשמעות היא ברורה: גם ישראל בדרך לריבית אפס ובהמשך גם לריבית שלילית. בעולם הזה, של “המערכת המטורפת” – אשראי זה טוב, חיסכון זה רע. אין השקעות, יש רק ספקולציות. אין ממשלה, יש רק בנק מרכזי. אין אחריות, יש רק מה שמקובל בעולם.

ג’ון יוסאריאן, גיבור הסרט “מלכוד 22”, צדק: “אי-שפיות היא מחלה מדבקת”.

One Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

− 1 = 5

*